עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

לקצה. תמיד לקצה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
נדודים
27/02/2018 05:39
חמוצי
היום בלילה
כוחותיי תשו
ושמיכה עצומה וכבדה כיסתה אותי
הסתכלתי במראה 
עיניים עייפות משנים של נדודים חסרי שינה
ידיים ארוכות וחזקות
פעם היו מאומנות להרוג
היום בלהרחיק




0 תגובות
קאובוי
26/12/2017 17:06
חמוצי
אני בא אלייך
חזה נפוח
בגדים פיקס
זקן מוקפד
עטוי תכשיטים
קאובוי של 16:20

את:
יופי.
סיימת?
עכשיו תתפשט.

0 תגובות
סיזיפוס
23/12/2017 07:43
חמוצי
כמו סיזיפוס
מגלגל את הלב שלי לאט
במעלה הר חלקלק
עומד שם למעלה 
מרגיש את השמש מרצדת עליי לרגע
ומסתכל על הלב שלי מתגלגל למטה
ונשבר שוב לרסיסים
0 תגובות
הילדים נודדים
22/12/2017 17:44
חמוצי
הילדים נודדים
מבית לבית
יום פה
יום שם
לכל אחד מהם
שתי מברשות שיניים
שתי כריות
שתי שמיכות פוך
שתי בובות דובי
נודדים ממיטה למיטה
מלגו ללגו
מפאזל לפאזל
אבל בדיוק כמו במתמטיקה
בית פלוס בית לא שווה 'בית'
0 תגובות
טמבל
19/11/2017 19:49
חמוצי

אדם מסתכל על העולם דרך משקפיו

אומר לעצמו

שובפם מכרו לי משקפיים סדוקות

לא טמבל

זה העולם סדוק
0 תגובות
80/20
23/10/2017 15:40
חמוצי

80/20


בתקופה האחרונה הרבה מחבריי וחברותיי הנשואים פונים אליי ל'ייעוץ' ותמיד נקודת הייחוס היא שאני כבר הייתי שם, ב'כלא' הנישואין, עם הטבעת של גולום על האצבע והתגרשתי ויצאתי לחופשי והשתקמתי והנה אני 'אסיר' חופשי ומאושר ולכן בר סמכא להביע את עמדתי המנומקת בנושא.

תכלס, אני האחרון שימליץ למישו להתגרש או להשאר בקשר, אני לא דומה לאף אחד ואף אחד לא דומה לי.

איש איש ונסיבותיו, איש איש ומסלול חייו, איש איש ונישואיו.


כשאני מנסה לצלול למעמקי הסיבות להחלטה להתחתן זה קשה. זה קרה כ"כ מזמן והייתי כ"כ צעיר, שבאמת לא יכול לשחזר את הלך המחשבה שלי באותו הגיל.

מה שכן זוכר זה שהייתי מאוהב במי שהייתה מלכת הכיתה של הכיתה מעליי, ההכי לא מושגת שיכולתי להשיג, שמשום מה הסכימה לצאת עם ילד מהשכבה מתחתיה בזמן שחברותיה יוצאות עם צנחנים וטייסים.

אני הייתי מאד שונה ממנה ולימדתי אתה להבריז מבצפר, היא הייתה מאד שונה מכל מי שהיה במעגל החברתי שלי ועל הפער הזה (מניח) נולדה התאהבות חזקה ומשיכה.

על הדרך נפרדנו וחזרנו כמה פעמים, ובסוף התחברנו ומצאנו את עצמנו יושבים על המיטה בבית של ההורים שלה ומחליטים שמתחתנים.

זהו.

גם את תכנון החתונה די עשינו דרך אגב, בלי הרבה דרמות, היה ברור לנו שזה ארוע שבעיקר נועד לספק את הצורך של ההורים שלנו להשוויץ שהבכורים שלהם כבר לא רווקים. בערב החתונה היא העירה אותי משנ"צ ארוך ואמרה 'בוא. מתחתנים'.

לבשתי חולצת שיפון בצבע קרם ומכנסי שיפון בצבע חרדל ונעלי טימברלנד (give me a break, it was the 90's) והלכתי להתחתן.

השנים עברו.

בת ובן נולדו.

משכנתא.

קריירה.

כסף.

לחץ.

ארוחות חג משפחתיות אינסופיות.

פקקים בדרך לארוחות חג משפחתיות ואינסופיות.

פקקים בדרך בחזרה מארוחות חג משפחתיות ואינסופיות.

וויכוחים שהופכים לריבים שהופכים לבכי שהופכים לשתיקות.

לא המצאתי את המסלול הזה.

אני לא מקורי.

הוא לא שונה מהמסלול של רוב הזוגות הנשואים שנמצאים מסביבי.

אני, כמו רבים וטובים אחרים, לא הצלחתי לצלוח את הגיבוש שייטת הזה.

רוב חבריי/ותיי שצלחו אותו נמצאים בתנועה ממצב משברי אחד לשני בתוך הנישואין שלהם או בסטגנציה מוחלטת. חלקם/ן מחפשים/ות נחמה זמנית בזרועות אחרים/ות מחוץ לבית, חלקם/ן פשוט וויתרו מזמן על אינטימיות אמיתית ומתנחמים בשיגרה מבורכת גם אם לעיתים משעממת. חלקם כבר לא זוכרים למה, אבל ממשיכים מכח האנרציה.

וזה טבעי.

ואנושי.

מאד.


אדם בגיל 45 שונה לגמרי מאותו אדם בגיל 35, שלא לדבר על גיל 25. הצרכים שלו שונים בתכלית ומה שקסם לפני עשור, היום כבר לא כזה סקסי ובלתי מושג. ויש שניים כאלה באותו הבית ושניהם עברו תהליך התבגרות אחר ועומדים זה מול זה וכבר ממש לא מזהים אהוב ליבם מולם. מקסימום מזהים אוסף של תכונות, חלקן נסבלות חלקן פחות, ערימות של כביסה, תסכול מיני, טלפונים מהבנק ובגדול הרגשה שעלית לרכבת לא לך מזמן מזמן ופשוט שכחת לרדת בתחנה הנכונה.

בשלב מסויים, בגיל מסויים, הילדים כבר לא כאלה קטנים וצריכים טונות של attention ומגוון האופציות 'בחוץ' הן אינסופיות והפיתוי לשרוף הכל ולהתחיל מחדש ממקום נקי ובוגר עם מישהו שנמצא באותו שלב אבולוציוני שלך הוא עצום.


אה, ויש את ההמצאה האנושית הזו, לא, לא פצצת האטום, נו ההמצאה ההרסנית השנייה שהבאנו על עצמנו - מונוגמיה ארוכת טווח, הפנטזיה האולטימטיווית של כל כלה, נכון? שהגבר הזה שהכרתי בגיל 25 כשהיה רזה וחתיך ומריח כמו בריזת ים רעננה הוא הגבר האחרון שייגע בי עד יום מותי או מותו. גם אם השמין, צימח שיערות בגב ובאזניים ומסתובב בבית בתחתונים ישנים ובלויים עם כרס תלויה מעל. כן. רעיון יפה, אידילי, נאצל, רק שמיליארדי אנשים בעולם מוכיחים שהוא פשוט לא עובד לטווח ארוך. כלומר, עבור זוגות יחידי סגולה הוא באמת עובד, אבל כשמסתכלים בזום פתוח, מעטים מאד האנשים שיעבירו חיי נישואין שלמים בלי לטעום אפילו פעם אחת את התפוח האסור.

ובעולם ערכי כזה, בו כל הפיתויים הם טאבו מוחלט מצד אחד והבית הולך ומתפרק בין הידיים מהצד השני, הרבה זוגות בורחים לזרועות זרות.


אז ברגעי המשבר הרבים שחווה כל זוג נשוי, הם/ן באים אליי בציפייה לשמוע קלישאות כמו 'זוגיות זה הרבה עבודה קשה', 'בכל זוגית יש עליות ומורדות' ו'טיפול זוגי' ומתאכזבים די מהר.

כן, זוגיות זו אכן עבודה קשה, אבל כשהיא הופכת לסיזיפית ואינסופית זה כבר לא פאן, וכשנעלם הפאן, לא מהר אחריו תיעלם המשיכה ואיתה גם האהבה.

כן, בכל זוגיות יש עליות ומורדות, אבל כשהמורדות שכיחים ועמוקים כתהומות, כבר קשה לזכור שיש גם מקומות גבוהים שמחכים שם למעלה.

כן, טיפול זוגי יכול לעזור, אבל מי שחושב ששעה בשבוע של שיחה בנוכחות אדם שלישי יכולה להציל חוסר תקשורת של שנים, well… אני אולי אופטימי, אבל לא טיפש.


אז כשהם/ן פונים אליי לפתוח את סגור ליבם ובהיעדר כל יכולת לתת להם כלל אצבע, אני בכל זאת פיתחתי כלל אצבע שעובד עבורי בלבד, אבל אני מוכן לחלוק אותו עם המתייעצים/ות.


80/20.

אף אחד מאיתנו לא מושלם.

אף אחד.

אבל, במקום מורכב כמו נישואין, חשוב בכל זאת לעשות reality check מידי פעם. כל אחד לעצמו.

אם נדמיין את בן או בת הזוג שלנו כמכלול שלם של תכונות שחלקן אנחנו אוהבים וחלקן פחות, חשוב שהיחס לא ירד מתחת ל-80 אחוז. כלומר, שאם בן הזוג שבחרתי מתאים ב-80 אחוז ומעלה למה שאני צריך/ה מבנזוג ומזוגיות, אז המצב הוא טוב. 20 האחוז נשמרים לדברים שאני ממש לא סובל בפרטנר, אבל לא יותר.

כשהאיזון מופר באופן תדיר ויורד לכיוון ה-70/30, אתם בבעיה.

אם אתם מצליחים לנוע בטווח העליון של ה-80/20 לאורך שנים ארוכות, אתם כנראה בזוגיות טובה ומספקת.

כל אחד קובע את הקו האישי שלו במקום אחר, אבל מה שחשוב יותר מהכל זה תהליך הבדיקה עצמו. הוא חייב להיות כנה, תכוף, אמיתי ומפוכח ולהגיע ממקום בוגר של אדם שיודע מה יש לו לתת בזוגיות, אבל גם יודע להגדיר לעצמו ולבן הזוג השני בפשטות ובישירות מה הוא צריך מזוגיות כדי שתעבוד.

זו בדיקה קשה. כי היא אגואיסטית וכואבת ואובייקטיבית, אבל גם מוציאה מהמשוואה את הסיבות האמיתיות שאנשים לא מתגרשים בגללן - בושה מחברים/משפחה, חשש לעתיד הילדים, ממון, פחד מלהיות לבד, פחד משינוי ועוד. כל אלה נזרקים מהמשוואה והזוגיות שלך, לטוב ולרע, עומדת מולך במראה תחת אור השמש.


ובדיוק בגלל זה זוגיות פרק ב' עובדת לרובנו. כי הגיעו לשם ברוב המקרים שני אנשים שאין להם חשבון בנק משותף, ללא ילדים משותפים (לפחות בהתחלה, מקווה שגם בהמשך לחברינו היותר חכמים), ובגדול, הם כבר הוכיחו לעצמם שאין רע בלהיות לבד, שלא נשארים עם בנזוג בכל מחיר, שיש אופציות לא רעות בחוץ, שכסף הוא חשוב אבל לא הכל.

ממקום כזה, בטוח ובוטח, אפשר באמת לקום כל בוקר מחדש ולבחור בזה שעומד מולך.

אני, דרך אגב, בחרתי.

1 תגובות
מערת הנטיפים
12/09/2017 14:39
חמוצי

מצאתי את מחברת הסיפורים הסודית  שלי מכשהייתי ילד

לא פתחתי אותה עשרות שנים

מן הספר נשפכה מילה אחת

מילה שלא ידעתי להגדיר אותה אז

והיום יודע

מכל הסיפורים הקצרים

נזלה המילה

טיפה אחר טיפה

ונתגבשה לה לנטיף מים כמו במערה ההיא

בטיול השנתי

שמלכת הכיתה נישקה אותי בפה

והיה לה טעם של מסטיק בזוקה

המילה נעמדה זקופה מולי

'לבד'

'שלום לך, מי אתה?', שאלה

'אני האיש שגדל מהילד שכתב אותך', עניתי

'אה. והיום, היום אתה עדיין לבד?', שאלה

'לא', שיקרתי, 'היום אני כבר לא לבד'

'יש לי חברים'

'ומשפחה'

'וילדים'

'ואהבה'

'והמון אנשים שצוחקים סביבי ואיתי'

ראיתי את המילה נירעדת

'אל תפחדי', אמרתי

'בין כל אלה, אני עדיין לבד'

1 תגובות
מכונת זמן
04/08/2017 07:16
חמוצי

כשבני עוברי ניטע בבטן אימו

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

עניתי לו דרך פופיק נפוח

בטח, בטח שיהיה לך טוב

אתה תיכף תצא

ואני אהפוך לאביך

ואתה לבני

ויהיה לך טוב

והוא חייך


כשבני נולד

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב

אתה תאכל

ותגדל

ותתחזק

ואני כאן

תמיד לצידך

ויהיה לך טוב

והוא חייך


כשבני הלך לגן

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב

תכיר חברים חדשים

וגננת

ופינת משחקים

ויהיה לך טוב

והוא חייך


אחרי שנפרדנו

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב, שיקרתי

יהיו שני בתים

ושתי מתנות יומולדת

ושתי מברשות שיניים

ויהיה לך טוב, שיקרתי

והוא כבר לא חייך


אתמול אחרי שתיקה ארוכה של כמעט 5 שנים

סוף סוף דיבר

הטיח בי מילים קשות ושקטות בפנים קפואות ורטובות מדמעות

אני רוצה מכונת זמן, אמר

אין מכונות זמן, אמרתי

אבל הבטחת, אמר לי

הבטחת שיהיה לי טוב, אמר לי

שיקרתי בני

ואין מכונת זמן

יש רק את מה שכאן מולך עכשיו

אבל כשתגדל

ותהייה לאבא בעצמך

אז תוכל גם אתה לשקר לבן שלך


1 תגובות
אוקיינוס
02/08/2017 10:04
חמוצי

אוקיינוס של זפת שחיתי

אוקיינוס של טעויות שחיתי

אוקיינוס של דמעות שתיתי

ואז

משום מקום

את

חלמתי אותך ובאת

סופסוף

יבשה
0 תגובות
מישיר מבט
26/07/2017 19:32
חמוצי

אני תמיד מישיר מבט

לכל מי שעומד מולי

ולרוב

לרוב מי שמולי

משיב בהשפלת מבט

ואני תמיד תוהה

ביני לבין עצמי

אם הוא נמנע מלהישיר מבט אליי

כי קלט שאראה בעיניו

את העבר

והבדידות

וחוסר המשמעות

והפחדים

והטעויות

והמראה בשירותים

זאת שאף פעם לא משקרת

והלילות באלכסון

וההיא

או ההוא

שהיו

ועזבו

והלילה ההוא

המיותר

שהשאיר צלקת ארוכה

לאורך

לרוחב

או שבעצם

הוא זה שרואה את כל אלה בעיניי

ומשפיל מבט
0 תגובות
הכלב האפור הגדול שלי
14/07/2017 05:49
חמוצי

Relentless.

לא מצאתי ביטוי בעברית שמגדיר יותר טוב את ה-PTSD עבורי.


הפציעה השקופה אוהבים לקרוא לזה אחרים, רק שעבורי, היא ממש לא שקופה.

מזהה את אחיי הפצועים בכל מקום -עיניים עצובות ואדומות מחוסר שינה, עצבנות, ברך קופצנית, טוויצ' בקצה העין, הגרוגרת שעולה ויורדת מנסה למצוא רוק בפה יבש, המבטים החשדניים לכל כיוון, רק לא להסתכל לאנשים בעיניים, שלא יראו את מה שמתחולל בפנים, כי יש פה סוד, סוד שנשמר שנים עמוק ככל שניתן להחביא סודות מהסוג הזה.


תמיד זה מתחיל בזיעה קרה בכפות הידיים, אח"כ הלב דופק בפראות, לא ברור למה, כולה עומד בתור בסופרפארם ליד מדף הלקים, סיטואציה טבעית לחלוטין, ובכל זאת, הראש לא מפסיק לשדר; רוץ, ברח, עזוב את העגלה עם כל מה שבחרת, פשוט ברח. משאיר את העגלה באמצע התור, יוצא בחצי ריצה החוצה לשמש. משקפי שמש, הנה הכדור הענק כבר עולה מהסרעפת ומתמקם בגרון. טו לייט, לא תגיע כבר לאוטו בזמן, הכדור עולה ומטפס ויושב בקודקוד, שולח פולסים חשמליים לשק הדמעות, טוב, משקפיים רחבים, זה נותן לי עוד כמה מאות מטרים של הליכה לפני שכל הפנים שלי נשטפים, ישמצב שמצליח להגיע לאוטו איכשהו בלי שישימו לב. מפתח. דלת. מתיישב. הגעתי.

מזגן על פול. לא מצליח לנשום. הדמעות שוטפות עכשיו בליטרים. כל הגוף מווברצ. המח רץ על 1000 קמ"ש, יורה לגוף מיליארדי ניורונים בבת אחת. כל הטעמים, הריחות, המראות, הקולות – הכל כאן איתי בתוך קופסת הפח הזאת. מחוצה לה – עולם נורמלי מתנהל, פה בפנים – הגיהנום בוער. נוהג במעגלים סביב החניה של הסופרפארם, רק בסיבוב החמישי שם לב לזה ויוצא מהכיכר. נוסע לשדות התותים באוטומט, מסתכל על השעון של הרכב, כי כבר מכיר את השלב הבא – בלקאאוט. עוצר בשביל שחוצה את השדה. האנדברקס. נועל דלתות וחלונות. מסתכל שוב על השעון ברכב, הנה באה הצלילה המבורכת. 3...2...1...אני לא כאן.

 

 

 

 









 פעם הבאה שחוזר להכרה מסתכל מייד על השעון ורואה שעברה כמעט שעה. שולח יד לנייד, אין שיחות שלא נענו, יופי. וואטספאים לא מעניינים, כלום מהילדים או מהעבודה, יופי.

מניע ונוסע הביתה.

בבית כבר מתפשט בדרך מהדלת למיטה, הבגדים חונקים אותי. מדליק מזגן על פול. נכנס עירום מתחת לשמיכה. מכסה גם את הראש. שעות של בכי, אח"כ של מחשבות, אח"כ כלום ויש עוד לילה שלם להעביר ככה.


מטפלת מהממת פעם השאילה לי את ההסבר המדוייק הזה למנגנון ההתהוות של הפוסט טראומה :

פוסט טראומה זה כמו ארון בגדים מבולגן.

מכירים את זה שאין לכם כח לסדר את ארון הבגדים?

כל פעם שיש כביסה נקייה פותחים בזהירות את הדלת של הארון, ממש חריץ, וזורקים בזריזות חולצה חצי מקופלת מלמעלה על הר הבגדים הלא מקופלים ומהר טורקים את הדלתות.

אז תחשבו שיום יום, שעה שעה, שנים ככה דוחסים עוד חולצה ועוד מכנס ומתעקשים לא לפתוח את הדלתות ולסדר את הארון פעם אחת ולתמיד.

ואז, יום אחד, בלי אזהרה, הארון קורס תחת עומס הבלגאן, הדלתות נפתחות מעצמן ואתה עומד מול הארון ונהרות של בגדים לא מקופלים נופלים לך על הראש בבת אחת ושוטפים אותך.

זה מה שמבדיל פוסט טראומה מסתם עוד זיכרון רע וקשה.

פוסט טראומה היא זיכרון שלא עובד וקוטלג, כי הוא קשה מידי להתמודדות. והמח שלנו לא אוהב זכרונות לא מקוטלגים, זה מבלבל אותו. והזכרון הזה מרחף לו ככה בין חדרי המח ללא מנוח וכל פעם כשמנסה למצוא לו מקום, אתה דוחף אותו עמוק לתת מודע, וכך שוב ושוב ושוב. שנים. אני חזק, אז הצלחתי להטביע אותו בתת מודע 20 שנה. אבל יום אחד, מבלי שצפית, כמה שאתה חזק, ומצליח, ויפה, המח שלך פשוט מתעייף. כי להשתיק ולהשקיט זיכרון כזה לוקח מהמח שלך משאבי מעבד רבים. לא בטוח שנשארה הרבה אנרגיה לשאר המשימות. ואז הוא מרים ידיים, כי נגמר הכח, או כי עברת התמודדות קשה אחרת שצריכה את משאבי המעבד שלך, והזיכרון צף בעוצמות בלתי נתפסות. תדמיינו לעמוד בכביש הסרגל ולראות משאית פול טריילר דוהרת אליכם מרחוק ב-100 קמ"ש בדיוק לכיוון החזה, והרגליים שלכם יצוקות באספלט. ככה זה מרגיש שהפוסט טראומה מתפוצצת לך בפעם הראשונה בפנים.


לא תמיד אני מנצח, אבל היום, עם 4 שנים ומשו של טיפול בשק הנדודים שלי, יכול לומר שכשהפוסט טראומה שלי מרימה את ראשה היום, אני עדיין מרגיש כמו גלדיאטור שעולה לזירה בקולסאום, אבל היום כבר נלחם ביצור שיש לו פנים ושם, לא באיזה שד בלתי נראה. ואני בצד של הטובים.

וזה כבר כוחות.

1 תגובות
כלב
20/06/2017 07:48
חמוצי

היום אני כבר מבין
שהעצב כאן לתמיד
כמו כלב אפור גדול (לא דימוי שלי) וצמרירי
מלווה אותי 
לכל מקום 
ולכל זמן
אני הולך
ישן
אוכל
מזיין
הוא שם 
לידי
מביט בי במבט של
'אני יודע, גם אני הייתי רוצה לשחרר, אבל אין לי אחר במקומך'
ואז אני מתיישב על החול
והוא - לידי
מניח עליי ראש גדול ואפור
ואני מלטף אותו ביד מלוחה
מהים או מדמעה
או משניהם ביחד

0 תגובות
;. ;
20/06/2017 01:12
חמוצי
;
כשאהבה חדשה נכנסת ללב
האהבה הישנה מיצטנפת נרעדת בפינה
יודעת שבקרוב
יגיע תורה
לעזוב
אז בניסיון נואש אחרון שולחת עוקץ ארוך של עקרב
מציפה שוב זיכרון ותמונה וטעם ותנועת אגן
והכל רועש לשנייה ממש כמו פעם
אבל יודע
וזוכר
ולא מתבלבל
אלה פירפורי גסיסה אחרונים
של גרגר אחרון בתוך שעון חול
בקרוב מאד 
ממש מעבר לפינה
שיכחה מבורכת תגיע
סוודר שפורם את עצמו 
רק בשביל להיסרג מחדש מהתחלה
;
0 תגובות
מצנח
19/06/2017 19:46
חמוצי
כשאני פוסע לתוך נפשה של אישה
אני נכנס לאט וביראת כבוד 
כי יודע
שאת נפשה
זיהמו גברים רבים בעבר
והייתה צריכה לעבור דרך
ולהתנקות

וכשהיא מזמינה אותי 
ואומרת לי 'בוא'
היא אומרת לי את זה
כי למרות שהוא מצולק
היא מוכנה בלב שלם
לקפוץ שוב מהצוק
ולתת לי את המצנח

1 תגובות
חברות לקקי
10/06/2017 07:25
חמוצי

את הסיבוב הראשון שלי באתרי היכרויות עשיתי כשהייתי גרוש טרי ויש להודות די חרמן.

כן, גם אני, כמו רוב חבריי וחברותיי לסטאטוס החדש לא דילגתי על פאזת האתרים שכולם/ן עוברים עם הפרידה.

גם אני רצתי כאחוז אמוק לבדוק את ה-market value שלי כגבר פנוי טרי.

דייטים והיצע כיד המלך.

שפע של אופציות.

כולן מהממות, כולן חכמות, כולן free spirit, כולן לביאות.

ואני, כמו דבורה, עובר מפרח לפרח.

השתגלויות פרועות תחת כל עץ רענן.

לילות וסופ"שים של פורענות מוחלטת.

ואז, למזלי, הגיעה מישהי שהוציאה אותי מהמעגל הממכר הזה לכמה שנים ארוכות של זוגיות אמיתית וחזקה.

למזלי, נפלתי על חתולת רחוב חכמה במיוחד.

היא הבינה שאם תנסה לביית את סוס הפרא שהייתי, כמו כל סוס פרא - פשוט אבעט יותר חזק.

היא טוותה בעדינות קורים שקופים וממש מבלי שהרגשתי, סוס הפרא שדהר שנים ארוכות באחו, הוכנס לחווה בצעדים הססניים.


אם את קוראת את זה (יודע שקוראת), יום יבוא ואכתוב גם על הזוגיות המופלאה ההיא והשינוי שחוללה בי. אז תודה על זה.


כשסיימתי את הזוגיות ההיא עם ההיא שאין לומר את שמה, החלטתי על תקופת התנזרות.

לא יודע לשים את האצבע על איפה נולד הרעיון, אבל פשוט הרגשתי שחייב להתנקות, לנקות את הלב ולמצוא את הפוקוס שלי מחדש.

ההתחלה הייתה קשה, מאחר שלא מדובר ב-fine tuning, אלא בשינוי מהותי של ממש במעגל הכוחות שלי מול המין הנשי.


הסבר קצר לנשים שבחבורה, גברים יכולים לדלג לפיסקה הבאה, כי אצל רובם המוחלט המנגנון פועל בדיוק אותו הדבר.

טסטוסטרון, אחיות יקרות, טסטוסטרון זה כלא.

24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, שכל גירוי הכי פעוט, כל חיוך, כל מבט, כל רמז, מדומיין או לא מהצד הנשי, זורק אותך למסע ציד.

לא, זה לא כיף.

כן, זה מתיש.

כשהבולבול והטסטוסטרון מנהלים אותך, זה פשוט סיוט.

בקיצור, לחיות כגבר עם מיניות גבוהה, עם כמויות טסטוסטרון בלתי נדלות בדם, זה ממש לחיות בכלא.


אז החלטתי שעל מנת להפסיק להיות מנוהל טסטוסטרון, חייב תקופת התנזרות.

ההתנזרות הייתה קשה בהתחלה, אך עם הזמן נרגעה החרמנות והופיעה תחושת כח בלתי נידלה.

הכח של לומר 'לא'.

כח שהיה חדש לי לגמרי.

לכן הנשים, יש את הכח הזה כל הזמן כמעט ולא בטוח שאתן מבינות עד הסוף איזו עוצמה יש לכן בידיים.

המין הגברי, by definition , מכח האבולוציה וסתם מכורח הנסיבות הוא המין המחזר והמין הנשי תמיד הוא זה שיושב על הגדר ומחליט אם כן או אם לא.

כגבר, התחושה של להגיד לא, להדוף אקסיות, לסנן יזיזות ובכלל להיות בלתי נגיש למין הנשי היא תחושה של כח אמיתי.

פעם ראשונה בחיי, ההחלטה אם להיות או לא להיות עם מישהי, הייתה כולה בלעדית שלי.

פעם ראשונה שהצלחתי להתיר את הקשר הגורדי שקיים אצל הרוב המוחלט של הגברים, קשר בין הבולבול ללב ולמח. ועכשיו, הם שלושה איברים נפרדים, טריו ששר בשלושה קולות ואני יכול לבחור לאיזה מהקולות להקשיב.


יחד עם העוצמה העצומה הזו, באה גם אחריות גדולה. לא עוד סטוצים חפוזים , מעכשיו אם אני עם מישהי, זה כי רואה בה חומר לזוגיות, מזהה בה את סוסת הפרא שאני, אחת שאפשר לצאת איתה למסע ברגל בוטחת.


אז סתם בשביל לבדוק אם משו השתנה בשנים הארוכות שנעדרתי מאתרי היכרויות בכלל ומדייטים בפרט, החלטתי להיכנס שוב לאחד האתרים, אפילו מצאתי להפתעתי שנותרו לי 20 ומשהו ימים מהמנוי הקודם שעשיתי שנים לפני.


שוב פיסקת הסבר, גרושים/ות יכולים לדלג לפיסקה הבאה.

טינדר זו אפליקציית היכרויות מבוססת מיקום שמראה לך בזמן אמת את כל המועמדות הרלוונטיות לך באיזורך. על המסך צועדות בסך מאות אם לא אלפי נשים, ואתה, בהחלקת אצבע קלה, ממש כמו מנגלה, מחליט.

ימין - ישמצב. שמאל - ממש לא.

גם בנות המין החזק מחליקות במקביל על מבחר פי כמה אני מניח יותר גדול של גברים והיה ושניכם החלקתם ימינה, שני הצדדים יכולים ליצור קשר זה עם זו וההיפך.

מכאן, מתחיל פרוטוקול שלם, שאם תנסה לסטות ממנו במילימטר, תקבל סטירת לחי בדמות התאדות מיידית של המועמדת הווירטואלית.

הפרוטוקול מתחיל בשיחות חולין יבשושיות, בהתחלה באתר ואח"כ בוואטסאפ, אחרי זה תמיד הן רוצות את הפייסבוק שלך ואתה בוחן את שלהן ואז שיחת הטלפון הראשונה בה כל הצדדים מנסים להיות הכי מצחיקים וזורמים ומגניבים שיש ביקום, ואז וכמובן שלב קביעת הדייט.

על מה מדברים?

על העבודה, הילדים, הגרוש/ה, האקסים, ברוב המקרים שיחות copy paste שנעשו עשרות אם לא מאות פעמים קודם. בשלב הזה בקלות אני יכול להבחין אם אני משוחח עם גרושה מקצועית, או מישהי שממש חדשה בקטע.

הגרושות המקצועיות תמיד ישדרו קלילות יחד עם תחכום, מין טיזינג מרומז מתוזמן היטב, פאנצ'ים. הן כבר שמעו והשמיעו הכל, פגשו את כל הצ'ארמרים, הזייני מח והשרוטים שיש לאתרים האלה להציע. הן כבר די מאוכזבות מהתקווה למצוא שם משו איכותי ושונה, אבל כבר מכורות. בהיעדר צורך אמיתי למאמץ, בשל כמות הפניות הבלתי פוסקת, הן על אוטומט. ותכלס, גם אתה.


דייטים זה שיט גדול מאד.

אחרי שעות של שיחות, סימוסים והחלפות תמונות, רף הציפיות בשני הצדדים כגובה האוורסט.

הסיטואציה גם ככה לא טבעית, לשבת עם אדם זר לחלוטין ולספר לו את קורות חייך ועוד פרטים אישיים - לא ה-comfort zone של אף אחד שפוי. תוסיפו לקלחת את העובדה שברוב המקרים הסיפור שבנית סביב הדמות הווירטואלית מתנפץ 10 שניות לתוך הדייט - בקיצור שיט גדול מאד.

בסוף הדייט נהוג להתנשק.

כך כתוב בפרוטוקול.

וכך, מאות אלפי זוגות, שהכירו אחד את השני לפני פחות משעתיים תוחבים לשון זה לתוך פיו של השני ליד המכונית כשנפרדים. סיטואציה מביכה לטעמי ובכמה פעמים שהעזתי לא ליזום נשיקה, קיבלתי נזיפות חמורות.

חייב להודות שברוב המקרים הדייט עצמו דווקא היה קליל ונעים, אבל זה בעיקר בגלל שלי היה ברור כבר מהשנייה ה-11 שזה לא זה ואפשר לנהל שיחה קלילה בלי מחוייבות ועם הרבה כבוד למישהי חמודה וחכמה שהשקיעה והתאפרה ולקחה בייביסיטר רק בשביל לפגוש אותך.

היו גם כמה דייטים הזויים, גם עליהם אולי אכתוב פעם, השיא היה נשואה (מסתבר) שדוחפת לי ידיים כל הדייט בזמן שבעלה יושב כל שולחן לידנו ונועץ מבטים (הכל נודע בדיעבד כמובן).

כמובן שהטלפון למחרת הוא אבן דרך בכל דייט, מסתבר שיש הרבה גברים שנעלמים כאילו נחטפו ע"י החיזבאללה, אני תמיד מתקשר, מסביר ש'זה לא את זה אני' ומנסה לצאת הכי בסדר שיכול.

לא תמיד זה מתקבל יפה בצד השני, לפעמים יש סצנות ונסיונות שכנוע לדייט שני, אבל ברוב המקרים זה מתאדה בשניות, כי כאמור, ההיצע אינסופי והדייט הבא ממש במרחק הקלקה. נקסט.


אז נותרו לי עוד איזה 10 ימים לתום המנוי ובי נשבעתי ונדרתי שעם תום המנוי לא אשוב לשם יותר לעולם.

גם ככה כל מה שהאתרים האלה תופסים בחיים שלי כרגע זה להעביר לי את הזמן בקקי של הבוקר.

מבדיקה עם לא מעט מאחיותיי - גם אצלן זה הזמן המועדף לשחק מנגלה.

אז חברות לקקי - אם אתן רואות את התמונה שלי שם - פרגנו, החליקו ימינה, זה עושה יציאות רכות לכולם וכולן.


1 תגובות
מועדון קרב
21/11/2016 16:02
חמוצי

אני צועד בשדירה שילדיי צועדים בה יום-יום (בימים שהם אצלי כמובן) מבית הספר הביתה;

עץ לימון ושסק משמאל, עץ אבוקדו מימין, מתעקלים שמאלה, פקאן בשער הבית.

הגעתי לגיל שבו זיכרונות הילדות שלי ושאר זיכרונות מתחילים (ברוך השם) להתפוגג או שריצפם נקטע.

ברוב המקרים כבר משחזר זיכרונות סובייקטיביים ששמעתי מצד שלישי וחיברתי בגיל יותר מאוחר לתמונה ישנה שמצאתי באלבום.


את החוויות עצמן, את הילדות, כמעט שאינני זוכר. ולפעמים, לפעמים יותר טוב ככה.

אבל אני זוכה להיות נוכח בהתהוות הזיכרונות של ילדיי בזמן אמת;
יום-יום.

שעה-שעה.

דקה-דקה.

שנייה-שנייה.

נשבע הפעם להתרכז חזק חזק ולזכור את הרגעים האלה, שלכשיבואו ילדיי בעוד מלאנתלפים שנה וישאלו וינסו להיזכר בטעם, או ריח, או שקיעה, אוכל להשלים להם את התמונה. כי הייתי שם.

כי אני שם כבר מהיום שנולדו, נצמד לזכרונות שלהם, מזנב בהם מבלי שירגישו ולוקח טרמפ כמו ילד הודי על רכבת.

קורה לפעמים שיושב במרפסת לקפה-סיגריה ורואה אותם משחקים כדורגל בחצר, או רבים, או סתם עושים מה שאחות ואח עושים כשאבא בקפה-סיגריה ופתאום משום מקום באה הקנאה הזו.

קנאה בוערת וחזקה. אני פאקינג מקנא בילדות שלהם. אני מדמיין שאני ילד, שם, איתם, משחק ותופר את הזיכרון הדמיוני הזה כמו טלאי על שמיכת הטלאים שלי שכבר נרקמה ונפרמה שוב ושוב מזמן. ואז אני מתאפס, וזוכר להפריד, ומוחה דמעה, ועוד פאף אחרון ומצטרף אליהם לכדורגל, אבל הפעם כאבא. משחרר להם את הזיכרון כי בסופו של דבר הוא שלהם ורק הם יכולים להחליט אם מותר לי להיכנס.


זה היה לא מזמן, באיזו מסיבת טבע שכוחת אל ומוסר; אישה חכמה חכמה אמרה לי אחרי כמה שיחות קצרות אבל מאד עמוקות משפט מדויק. היא בכלל אישה מאד מדויקת :

"מה שטוב בעבר, (לקחה נשימה עמוקה...)

זה שהוא בעבר".

1 תגובות
הורים נוכחים-נפקדים
04/02/2015 07:38
חמוצי












































להורים שלנו לא היה מושג איך קראו למורה שלנו למדעים, לחנ"ג, או לאנגלית.

במקרה הטוב, ידעו את שם המחנכת, וגם זה רק אם ממש ממש כיוונו אליהם מנורת חקירה.

ההורים שלנו מעולם לא שאלו אותנו – 'עשיתם כבר את העבודה במדעי השקר כלשהו עם עלי האקליפטוס ואטב כביסה כמו שהמורה ביקשה?' פשוט כי לא היה להם מושג מה היו השיעורים שלנו. זה לא עניין אותם. אלה היו שיעורים שלנו. לא שלהם. אם לא עשינו שיעורים – קיבלנו עונש מהמורה (שגם אותו הסתרנו מההורים).

לא היו תכניות הזנה (רק לי זה נשמע כמו שם של תכנית של משרד החקלאות לפיטום אפרוחים?), לא קרן קר"ב, לא הקבצות, לא קבוצות השתייכות, לא הורה מעשיר, לא תכניות למחוננים, לא העצמה אישית, לא יום הוקרה למורה, לא יריד איכרים, לא היה כלום.

היינו באים.

חלקנו היו לומדים.

השאר היו מבלים את זמנם (כמוני) בהברזות או בכדורגל שהתחלף בגיל יותר מבוגר בטרקטורון או אופנוע.

כשהיה לנו טקס, היינו באים עם חולצה לבנה. וכל זאת מבלי לקבל 10מיילים ו-8 הודעות וואטסאפ. המורה הייתה אומרת לנו – 'מחר תבואו עם חולצה לבנה' והיינו באים. או שוכחים. לא קריטי.

לא היה אתר אינטרנט של בית הספר וכשרצו לעדכן את ההורים שלנו על איזה טיול שנתי או משו חשוב אחר, היו שולחים איתנו פתק קטן שלרוב היה נשכח בתא של הסנדוויץ' ומתערבב עם ערימת הפירורים וקליפות הבננה המסריחות שהיו שם.

לא היו משמרות זה"ב, לא נידבו את ההורים שלנו למשמרות 'נשק וסע'.

לא היו אסיפות הורים מתישות בנות 3 שעות שהופכות לפרלמנט בו כל אחד חייב לפרוש את משנתו הסדורה על מערכת החינוך בכלל ועל בית הספר בפרט. ימי ההורים הוגבלו ל-10 דק' פר ילד.

לא היו מזגנים בקיץ ולא תנורים בחורף.
מבחינת ההורים שלנו, בי"ס היה המקום הזה שאליו שולחים את הילדים (ברגל, גם בקיץ הלוהט וגם בחורף הגשום) ב-08:00 בבוקר ומקבלים אותם בחזרה בבית (שוב, ברגל) ב-13:00 עם ארוחת צהריים חמה. מה שקרה שם בין השעות האלה היה באחריות מלאה של צוות הבי"ס. אף הורה לא היה מעז לנסות להתערב במה שקורה שם בין השעות האלה. סמכו על המורים שיפתרו את הבעיות מולנו בכוחות עצמם. סמכו עלינו שנסתדר. שיהיה בסדר.

ותיראו מה זה? חלקנו אפילו הצלחנו לצאת בסדר, ממש בסדר, עם בגרות, תארים אקדמים, קריירה וכל השיט הזה.


אני, כהורה לשני ילדים (וגם שאר ההורים מסביבי), מוצא את עצמי מופצץ ברמה היומיומית בעשרות מסרים , רובם ככולם לא רלוונטים לחלוטין. לא לי ולא לילדים שלי. קבוצת וואטסאפ של הכיתה, מיילים מהמורה המקצועית הזאת והאחרת, מיילים מהמנהלת, מיילים מהנהגת ההורים (הנהגה? אני בחרתי אתכם להנהיג אותי? WTF?), מיילים והודעות מוועד הכיתה, עדכונים באתר הבי"ס, פתקים לחתימה, אישורים לכל חיסון, שיננית, טיול, הרצאה, קונצרט או כל נאד אחר שמחליטים להוציא את הילדים אליו במסגרת תכניות ההעשרה.

כשאני מעז לבקש להנמיך קצת את גובה הברבורים המיותרים ולהסתפק בעדכונים קריטיים, מייד כולם קופצים עליי – 'אתה לא רוצה להיות מעורב בחינוך של הילדים שלך'?

אה. נכון. כי לזה התכוון המשורר כשדיבר על 'נוכחות הורית' - נוכחות, לא מעורבות, בטח שלא התערבות.

התבלבלתם.

Big Time  התבלבלתם.


נוכחות הורית זה אומר להיות נוכח בחיים של הילד שלך, פיזית. הורה שבועט את הילד שלו מהמכונית ב-07:30 ועף לעבודה כדי לנסות להקדים את הפקקים ופוגש אותו לשתי שניות לפני השינה ב-21:00 בערב כשחוזר מהעבודה הוא לא הורה מעורב. גם אם הוא דואג להיות מנוי על כל קבוצות העדכון בוואטס, במייל ובשאר אמצעי התקשורת הידועים לעולם מול בית הספר. הוא הורה נוכח נפקד. לא יעזרו עשרות וואטסאפים ומיילים וקשקושים בשביל להחליף את השעות היקרות האלה שאנחנו לא נמצאים עם הילדים שלנו. כלומר, יעזרו, להשקיט קצת את המצפון המדמם שלנו, כי הרי כולנו רוצים להיות הורים יותר טובים, יותר נוכחים, לעבוד פחות, לבלות יותר עם הילדים שלנו, אבל כשכל זה לא מתאפשר בגלל סיבות אובייקטיביות אמיתיות, אנחנו עסוקים בלפצות.

בלתי אפשרי לחנך מתוך תחושת אשם.

גרוע מאד לחנך באמצעות פיצוי.

עצוב מאד שאנחנו חושבים שאפשר להחליף את הנוכחות ההורית שלנו בנוכחות ווירטואלית בברבורי וואטסאפ ומיילים.


ובתי הספר? הם משתתפים בחגיגה בשמחה, מצאו להם שותף מושלם לטירוף המערכות הזה – ההורה המפצה. מה יותר קל מלגלגל את האחריות לחינוך הילדים בחזרה אל ההורים? איזה הורה לא ישקיע בחינוך אפרוחיו הרכים את כל מה שיש לו? ואנחנו ההורים נופלים כל פעם מחדש למלכודת. סייעת נוספת ? תשלמו. שדרוג לארוחת בוקר? תשלמו. מחשבים לבית הספר? תשלמו. שיפוץ אולם הספורט? תשלמו. פנקס הצ'קים פתוח ואנחנו משלמים. צריך לשפץ את מקלט בבית הספר? רעיון מצויין ליום גיבוש להורי הכיתה, וככה אני מוצא את עצמי בשישי ב-14:00 בצהריים עם מברשת צבע ביד. מה קרה? אין שרת לבית הספר? התחלקתם על השכל?

אני רוצה להזכיר לכולנו שלפני טירוף המערכות הזה, התפקיד שלנו כהורים היה ללוות את הילדים שלנו, לנסות להפריע כמה שפחות, לספק להם כמה שפחות קביים, לתת להם ללכת לבד, לבחור את הקווים שלהם לבד, מידי פעם לתת תיקון קל, לפעמים לצעוק, לפעמים להעניש. וזהו. בעיקר להיות שם. מהצד. זמין. זמין אמיתי, לא זמין של 'אני זמין בנייד'.


אה, ואפשר בבקשה להפסיק לשלוח לי למייל את השיעורים והמטלות של ילדיי? אני אפילו לא פותח את המיילים האלה. אני סיימתי 12 שנה של שעמום בבית ספר ולא מתכוון לחזור לעשות שיעורי בית שוב בגיל 40. אלו שיעורי בית של הילדים שלי, לא שלי. אז בחיאת, שחררו אותי.

1 תגובות
All we need is love
12/01/2015 03:43
חמוצי

* חלקים מהבלוג הנ"ל מופיעים כטור אישי שלי כחלק מטרילוגיה בת 4 פרקים (יש דבר כזה, אל תתווכחו) במגזין ה 'הו-כה-מגניב WE:RIDE', הנה, ממש כאן בעמוד 80 :

http://mag.weride.co.il/007


הכל מתחיל בילדות.

ואני לא צריך את פרויד בשביל לדעת את זה.

אנשים מבוגרים לא נהיים סתם במקרה מה שהם.

אז נכון שאנשים הם גם הסך הכולל של המידע הגנטי המשובח (או המחורבן) שקיבלו בתורשה מהשושלת שלהם, אבל זה רק הבסיס או הנטייה. קח שני תאומים זהים, גדל אותם בשתי ילדויות שונות לחלוטין ותקבל שני מבוגרים שונים לחלוטין.

גנטיקה וילדות הולכים שזורים זה בזה כמו חץ וקשת. הקשת בפני עצמה לא שווה כלום, וגם החץ לא. חבר אותם יחד בידיים של בן אדם ויש לך כלי נשק יעיל.

שאלה :

למה הרשתות החברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ועוד הצליחו לכבוש במהירות מסחררת בטור אקספוננציאלי (יש google, לא להלחץ) את כל אוכ' העולם ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע עור, גיל, לאום, מגדר ועוד? כי הן עונות (ומהר) על הצורך ההכי בסיסי של כל בן-אנוש שגודל ע"י בן-אנוש. הצורך להיות אהוב.

הצורך להיות אהוב הוא צורך שיש לכולנו. כן, לכולנו, גם להיטלר, סטאלין ובן-לאדן היה את אותו הצורך בדיוק.

הצורך הזה מוטבע אצל כולנו באותו רגע מופלא שהזרע הנלהב פוגש את הביצית הנרגנת, וישאר איתנו עד שננשום את נשימתנו האחרונה. הוא לא תלוי גיל או מצב ונמצא אצלנו תמיד, למרות שהוא יודע להגיע בתחפושות שונות ומשונות, אבל אם נפשיט לגמרי את כל המסיכות, נגלה שבסופו של דבר מה רוצה הבנאדם? שיאהבו אותו. פשוט, נכון? ממש, אבל ממש לא.

החברה השיבטית (כן, בסופו של דבר אנחנו אוסף שבטים) לימדה אותנו משחר ההיסטוריה שהפגנת רגשות ובוודאי הצהרה בפומבי על צורך באהבה מהזולת מתפרשת כחולשה. פעם בעיקר אצל גברים, אבל היום גם אצל נשים. אף סמנכ"ל/ית מכירות לא יקום באמצע ישיבת ההנהלה ויאמר למנכ"ל/ית אחרי שזה שטף אותו מול כל ההנהלה על כך שלא עמד ביעדים, שאכן הוא לא עמד ביעדים, אבל הוא עבד נורא קשה ברבעון האחרון ונורא חשוב לו שיעריכו אותו על זה ויגידו לו שהוא בסדר ושיהייה בסדר. ברגע שיאמר משפט כזה, המנכ"ל ילחץ על החייגן האוטומטי לזאתי עם השני-שמות-משפחה ממשאבי אנוש והזימון לשימוע לפני פיטורין כבר יחכה לו במייל דקה אח"כ.






אז מאיפה נולד הצורך הזה?

להיות אהוב זה אומר שיכירו בנוכחות שלי, שיתנו לי להרגיש בעל ערך, שיהדהדו לי כל הזמן שאני בסדר, שאני יפה, מצליח, גבוה, חזק, מוכשר. יש הורים לילדים בקהל? זה מזכיר לכם משהו? כשהילד האהוב שלכם מביא קשקוש מרוח בנזלת בצבע חמרה מהגן, האם מישהו מעז לומר לו – 'חבוב, זה קשקוש בצבע חמרה, תחזור אליי כשתתחיל לצייר ברצינות'? ממש לא. אנחנו כהורים מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו בכל מחיר ובכל מצב. זה צורך הישרדותי שנועד לקשור אותנו לצאצאים שלנו בקשר גורדי (שוב, google) כזה, שנקריב אפילו את עצמנו על מנת להבטיח את שרידותם. וזאת אהבה. ולכן הילד שלנו תמיד הוא הכי מקסים, חמוד, מתוק, מוכשר, גם אם הוא לא ממש כזה. עבורנו הוא כזה.

הבעיה מתחילה כשמגיע גיל ההתפכחות - הגיל שבו הילד גדל ומגלה שלא רק הוא הכי חכם, יפה, גבוה, מוכשר, חזק וכו' כמו שאמא שלו סיפרה לו, יש מסביבו עוד הרבה אחרים, וגם הם חכמים, יפים, גבוהים, מוכשרים וחזקים. מהרגע הזה והלאה, על האדם הבוגר נגזר לחיות חיים שלמים של רדיפה אחר אישורים מכל העולם (אשתו, הבוס בעבודה, החברים שלו, החברות של אשתו, סתם אנשים ברחוב שהוא אפילו לא מכיר) שהוא בסדר. אולי הוא לא הכי חכם, יפה, גבוה, מוכשר וחזק, אבל למרות זאת הוא בסדר. אוהבים אותו. מעריכים אותו. מכירים ביכולות שלו גם אם אוביקטיבית הן לא משהו משהו.

חוסר היכולת שלנו להביע את הצורך הזה ביום-יום, החוסר המובנה של פירגון בחברה מודרנית והישגית, זה בדיוק הוואקום שאותו זיהו ואליו הזדחלו ממציאי הרשתות החברתיות וזאת הסיבה לוויראליות העצומה שלהן. העלית תמונה לא משהו שלך עם הכרס המציצה, הקרחת המתהווה והחולצה המזויפת שקנית בבנגקוק ב-10 ₪? העלית תמונה ככה ככה שלך עם קמטי הבעה, סימני מתיחה בבטן (בכל זאת ילדת פעמיים-שלוש), וצלוליטיס מתקדם? קבלו לייק. ולא אחד. עשרות לייקים. בקצב מסחרר. מבול של לייקים. כ ו ל ם, אבל  כ ו ל ם  אוהבים אותי !

שאלון קצר :

האם כל המלייקקים הם חברים שלכם מחוץ לעולם הווירטואלי? לא.

האם כשעדת המלייקקים כותבת 'מהממת' או 'הורס' הם באמת מתכוונים לזה? גם לא.

האם אתם מודעים לזה כשאתם קוראים את התגובות? כן.

האם זה מעניין אתכם? ממש לא.

האם אתם מסוגלים להפסיק? ממש ממש לא.

זאת התמכרות יותר קשה מכל התמכרות אחרת לסמים נרקוטיים, הימורים או אלכוהול. התמכרות למיידיות של הלייק. כולנו יודעים שאין מאחוריו כלום, אבל כבר לא יכולים בלעדיו. הוא מהדהד שם את האהבה שהייתה חסרה לכם מהיום שעזבתם את בית הוריכם, הוא מאשר שיש שם אנשים שאוהבים אתכם, מעריכים אתכם, חושבים שאתם ממש ממש בסדר, למרות שהיה לכם חרא של יום בעבודה, וכשחזרתם צעקתם על הילדים ולסיום סיומת רבתם עם בן/בת הזוג.

אבל רגע, מה קורה אם את/ה במקרה רוכב או רוכבת אופניים, או אצן או רחמנא ליצלן אפילו טריאתלט? הרי לא יתכן שתגביל את עצמך לרשת חברתית אחת, נאמר פייסבוק. חברי הרוכבים, אפשר להירגע. בשביל זה המציאו את הסטראבה.

גם הסטראבה יודעת להסתתר היטב (כמו שאר חברותיה הרשתות החברתיות) מאחורי מסכות רבות. 'לא אחי, אני רק בודק את השיפור שלי מאימון לאימון'. 'מאז שהתחלתי לרכב עם סטראבה השתפרתי טילים'. 'ככה אני יכול לשלוח את האימונים שלי למאמן יותר בקלות'. בפועל – 90% ממה שאנשים עושים בסטראבה זה להעלות רכיבות שלהם, לספור לייקים (שאמרו לי שנקראים משום מה 'קודוסים' בסטראבאית מדוברת) ולחפור באובססיביות ברכיבות של חברים שלהם, או מה שנקרא בשפת הילדים - להשוות גדלים.

אבל זה לא מספיק, אני רוצה עוד מהחומר הדביק-וורוד-מתוק להחריד הזה שנקרא אהבה וירטואלית. אז אני מפרסם את הרכיבה בסטראבה, ואז מעלה קישור של הרכיבה מהסטראבה לפייסבוק, וכמה תמונות סלפי מהאינסטגראם על הר שקר כלשהו כשאני מרים את האופניים מעליי באוויר, ואם אני ממש ממש אנאלי, אז גם מפרט במילים כמה קילומטר, באיזה קצב וגם מעלה איזה גרף גבהים קטן ולסיום סיומת גם מעדכן בקבוצת הוואטסאפ של הרוכבים שלי, וליתר בטחון אם מישהו במקרה השתיק את הקבוצה, אז גם במייל הקבוצתי. שחס וחלילה לא יהייה אחד מסובביך שלא יוכל להדהד לך שאכן שרכבת הכי חזק, מהר, גבוה שרק אפשר.

ואם עד לפני פרוץ המחלה (סטראבאיטיס), הפיד שלי היה מלא בתמונות של ילדים מנוזלים (איזה מתוק, איך הוא גדל, מתי כבר נפגשים לקפה?), אז היום 90% מהפיד שלי (ושל חבריי) מזוהם ברמה היומיומית בעשרות מור"קים מפעימים על איזה רכיבת גיבורים על הר שקר כלשהו, ואם חס וחלילה העזת לא ללייקק ולהוסיף את אחת המילים הקבועות בז'ארגון המלייקקים -  'תותח / שרוט / חזק / גיבור' אז אתה מסתכן באינפרונד.

אז מה הבעיה? שואלים אותי חבריי, ואין הרבה כאלה. מה כואב לך שמישהו רכב משהו והוא מעלה את זה והשאר מלייקקים לו? הוא נהנה? הם נהנים? למי זה מפריע בדיוק?

אז זהו. זה מפריע. לנו. לכולנו. כבני אדם שזקוקים לתקשורת אנושית, ישירה וחמה יותר מהכל. מחקרים כבר הוכיחו שוב ושוב (ושוב) את המנגנון שבו הרשתות החברתיות הופכות אותנו למפלצות רעבות לפירגון ואהבה שככל שמאכילים אותן, הן נהיות יותר ויותר רעבות ופחות ופחות מסופקות. על כך שהרשתות החברתיות הולכות ומחסלות את היכולת שלנו לתקשר אחד עם השני תקשורת אמיתית, כנה וישירה. על כך שהרשתות החברתיות הופכות אותנו לאט לאט לאוטיסטים. על כך שאנשים מכלים את רוב זמנם הפנוי מול מסך המחשב או הטלפון מול עולם ווירטואלי במקום לצאת ולחוות עולם אמיתי וחי וקשרים אמיתיים וחמים. אנחנו כבר לא מסוגלים להביע או לקבל רגש אמיתי, כי התרגלנו להיות מוצפים באהבה וירטואלית. אתרי ההיכרויות הם עוד סימפטום של אותה המחלה. רבים מחבריי (וחברותיי) מסתובבים שם, יוצאים לעשרות דייטים, אבל כבר לא מצליחים להתאהב, כי הדייט הבא נמצא מרחק לחיצת כפתור מהם, אז למה להתאמץ?


הסטראבה גם הוא כמו שאר הרשתות החברתיות עושה בעיניי נזק גדול. מאד. פעם היית יכול פשוט להזמין כמה חברים ולצאת לרכיבה של יומיים במדבר, לרכב בכיף, בקצב שהגוף שלך רוצה, לרכב מהר או לאט, מעט או הרבה, רצוף או עם עצירות. הסטראבה הוציא את הנשמה מהרכיבות והוא הפך את המכורים לאפליקציה הזו למשועבדים. לא יוצאים לרכיבה סתם, אלא תמיד לאימון. במקום להיפגש עם חבר לקפה או בירה ולספר לו על הנופים המהממים שעברת ברכיבה, אתה חופר בוואטסאפ הקבוצתי על מהירות ממוצעת. מי ישמע, כל אחד מאיתנו פה נינו שורטר בפוטנציה.

רכיבה (עבורי) וגם ריצה ושחייה וכל תחום אולטרה אנדיוראנס שעסקתי בו בעבר, היא קודם כל בשבילי. לא בשביל החברים בקבוצה, לא בשביל המאמן וממש לא בשביל השיתוף שאחרי. אני יוצא לרכב בשביל השקט, הרעש הלבן הזה, השלווה שבאה כשהקילומטרים הולכים ונצברים. כשאני יוצא לרכב, אני יוצא כי אני אוהב את זה ולא כי כתוב לי בקובץ אקסל שהמאמן שלח 'אימון אינטרוולים 1,500 מ' X 8 בדופק Zone 3'. הצמצום של חווית הרכיבה לפריזמה הצרה שהסטראבה דורשת ממני – גובה, זמן, מרחק, קצב ממוצע – הוא עוול אמיתי לחווית הרכיבה. ובעיניי זה רע. מאד.


בראיון עם גדול רצי האולטרה-מרתונים של כל הזמנים, רץ הנשמה האולטימיטיווי יאניס קורוס, אדם ששבר ושוב שבר את כל שיאי המרחק האפשריים לריצות אולטרה (חפשו ספרטתלון ב google ותבינו על מה מדובר), שאלו אותו על תכנית האימונים שלו. הוא התפוצץ מצחוק מתחת לשפם (באמת יש לו שפם, ולא של היפסטרים, וואחד שווארם) – תכנית אימונים? אני קם בבוקר ויוצא לרוץ בטבע.

אני יכול להבטיח לכם שאין לו חשבון בסטראבה.



* חלקים מהבלוג הנ"ל מופיעים כטור אישי שלי כחלק מטרילוגיה בת 4 פרקים (יש דבר כזה, אל תתווכחו) במגזין ה 'הו-כה-מגניב WE:RIDE', הנה, ממש כאן בעמוד 80 :

http://mag.weride.co.il/007

0 תגובות
דזרט צ'אלאנג' 2014
27/12/2014 17:57
חמוצי

פעם,לא כ"כ מזמן, הייתה מדורת שבט.

כלומרממש מדורה, עם עצים ואש וזה.

וממששבט, עם גברים שיצאו למסעות צייד ונשים שליקטו מזון וטיפלו בצאצאים. וזכר אלפא אחדשהיה החזק, היפה, המהיר והמוצלח ביותר בשבט, מושא הערצתן של נשות השבט, מושא קנאתםשל גברי השבט, עם רגליים שעירות וחליפה מעור נמר שהרג במו ידיו.

הטסטוסטרוןשצף וגאה מאחר וגברים היו צריכים להוכיח את עצמם ברמה היומיומית, אחרת המשפחותשלהם היו גוועות ברעב או בקור, שטחי הצייד שלהם היו נלקחים ע"י שבטים אחרים,והנשים והצאצאים שלהם היו הופכים לשפחות ועבדים. עניין הישרדותי נטו.

היוםמדורת השבט היא הפייסבוק והסטראבה והבירה/קפה שאחרי הרכיבה. המשימות שהגברהארצישראלי המצוי נאלץ להתמודד איתן זה להספיק לבעוט את הילדים למסגרות בזמןבבוקר, כדי שיוכל להידחק למזדה 3 אפורה ולעמוד בפקקים עם עוד הרבה גברים אחריםבשביל לשבת 10 שעות בקיוביקל בתקווה שלא ייקרא לחדר האלפא-מייל-מנכ"ל, להשתזףלאור ניאונים, רק בשביל לחזור בסוף יום מתיש לאותה מזדה 3 אפורה ולאותם פקקיםבדיוק (רק בכיוון ההפוך), ואז לחטוף צעקות מבת זוגתו על למה כשעצר בסופר בדרךהביתה קנה חלב 3% ולא 1%.

לאקל.

אזמה עושים עם כל עודפי הטסטוטרון הבלתי מנוצל הזה שמסתובב ברחובות בכמויות בלתינדלות?

למארגניהתחרויות פתרונות לא רעים דווקא לניקוז הבלוטה.

יוםבהיר אחד, קם אדם אחד, שרק איזכור שמו המפורש (לא חשוב שמות) גורם לי לכאבים באיברשבין הגב התחתון לירך העליון, זיהה את הצורך ואמר - בואו נבנה תחרות מולטי-סטייג'עם מסלולים שינקזו את כל עודפי הטסטוסטרון האלה ויגרמו לכל אותם גברברים חסונים(וגם לכמה נשים, מעט מידי אם שואלים אותי) לפחות לשלושה ימים לחזור ולהרגיש שובשכל אחד מהם הוא אלפא-מייל בפוטנציה. על הדרך גם נוכיח לכולם פעם אחת ולתמיד מימהמארגנים של התחרויות הוא-הוא הגבר-גבר האולטימטיבי. וכך היה. והם באו. בהמוניהם.כל הגברים (וגם כמה נשים, מעט מידי אם שואלים אותי כבר אמרתי?) והתחרו, וסבלובמסלולים שגיבוש שייטת הוא חת'כת עוגה לידם, ואח"כ ישבו ימים ולילות לידמדורת השבט (פייסבוק, זוכרים?) וגילגלו מור"קים עד אין קץ והשוו זמנים וחפרו בסלפיםובגרפי גבהים ובא שלום על ישראל והוכתר האלפא-מייל.

במציאותכזו, לא הייתה ברירה למארגני הדזרט אלא לנסות ולתת פייט, אחרת מה יגידו גברבריהשבט? היה קשה, אבל לא כמו באותו ספטמבר מהולל.

אזקודם כל - מוריד את הכובע בפני ההוזים של המסלול, יש להם הבנה שיווקית טובה מאדוגם כנראה לא מעט תעוזה.

 

המסוע.

נשמעכמו שם של סרט אימה. שם טוב. קליט. סביבו אפשר ליצור Build-Up  ראוי לשמו לפני ואח"כ להללו (או לקללו)ימים ארוכים בפייסבוק, בסטראבה, בקבוצות הרכיבה שצצו להן כפטריות אחרי הגשם, בשיחותשבת בקפה אחרי הרכיבה ואיפה לא בעצם?

כשראיתיאותו ביום שישי בפעם הראשונה מזדקר מולי לגובה בלתי נתפס, התייבש לי הפה באחת.תכלס. מפחיד. נשארתי ללא מילים, וזה נדיר ביותר אצלי.

אזעל מה מדובר? האם זה נורא כמו שהזהירו אותנו? במילה אחת – כן.

התחושההיא שמצאתי את עצמי מובל בדיוק כמו סוסי מירוץ עם רטיות על העיניים, רק חסר הג'וקישיצליף באחורי כשאני מעז להוריד רגל.

מצדשמאל מסוע מכוער ומטרטר בהימהום טורדני ורועש שאפילו סט של ארמין-וואן-ביורן בפולווליום באזניות שלי לא הצליח להסוות.

מצדימין מסלעות בגובה 5-6 מ'.

למישלא היה שם, מוזמן לדמיין את עצמו מובל/רוכב/הולך בשיפועים אימתניים, בתוך מסדרוןאטום, צר ורועש, נטול זרימת אוויר, חסום לחלוטין מנוף המדבר המהמם שמסביבנו.

אבללמה להתלונן? מידי פעם יש גיוון והמסוע עובר לימינך והמסלעות לשמאלך.

האםזה קשה בטירוף פיזית ומנטלית? כן.

האםשוב הוכיחו המארגנים שתמיד אפשר להגביה את הרף? כן.

האםזו תמצית החוויה שאני רוצה לזכור מתחרות רכיבה מדברית? ממש, אבל ממש לא.

אנייכול להעיד על עצמי שברגע ששמתי את ההזיה הזאת שנקראת 'המסוע' מאחורי והמרחביםהאינסופיים של המדבר נפתחו סופסוף לפני – הכל נשכח באחת. כל הסבל, היזע, הדמעות,הכל נעלם אל מול הדהירה בשבילים הפתוחים בנוף המהמם והמסוע נראה רק כמו זיכרוןרחוק ומעומעם. רכיבה מדברית אמיתית וטהורה.

אומריםשיש מנגנון הורמונלי בגוף האישה שגורם למוח לשכוח את הסבל והכאבים של הלידה, אחרתלא הייתה מוכנה לעבור את הסיוט הזה שוב. אני לא מתכוון לשכוח – הנה אני רושםבאותיות קידוש לבנה : 'אני לעולם לא ארכב את המסוע. לעולם'.

ועודכמה מילים על ספונסרים.

בלעדיהם,מארגנים לא היו מצליחים להרים אף ארוע, הם החמצן של הארועים האלה ואני מוריד אתהכובע בפני כל ספונסר כזה שנכנס להרפתקה כשלא תמיד ברור אם ייצא ממנה ברווח בסופושל דבר. אבל... אני מציע לשני הצדדים, למארגנים ולספונסרים לתאם ציפיות טוב-טובלפני, אחרת יצטרכו לספוג הרבה קיתונות של ביקורת מצד המשתתפים.

אחדהספונסרים הראשיים של הארוע היה יבואן של מוצרי מזון ספורטאים (לא חשוב שמות).

גםבדף הפייסבוק הרשמי של הדזרט וגם בוואטסאפ שקיבלתי מאחד ממנהלי האירוע מצוייןבאופן נחרץ וברור שבשתי התחנות (34 ק"מ ו-51 ק"מ) תחכה לנותזונה טכנית - איזוטוני בבקבוקי אופניים וג'לים של אותו ספונסר. גם בשלטים מאיריהעיניים שלפני שתי התחנות מצויין שם הספונסר והשם המפוצץ 'תחנת תזונה טכנית'.

בתחנההראשונה היו בקבוקי מים שעברו יישון בשמש המדבר והטמפ' שלהם הייתה בהתאם. וזהו.

כששאלתיאת הנערה החמודה שהגישה לי את המים איפה האיזוטוני ענתה לי שהוא נגמר. מבירורמאוחר עם חבר שרכב בעשיריה המובילה, גם כשהם הגיעו לא היה בתחנה כלום חוץ ממים.כששאלתי אותה איפה יש איזוטוני או מזון כלשהו (בשלב הזה הייתי מרוקן לגמרי), ענתהלי שאין לה מושג ואולי בתחנה הבאה. כשביקשתי אם תוכל לבדוק, כי ראיתי שהמצב של כלהרוכבים מסביבי פחות או יותר אותו דבר, אמרה שלא יודעת איך לבדוק. המכונאי של DAA חשבמצוקה שלנו והתקשר למישהו לשאול אם בתחנה הבאה יש איזוטוני, אבל הוא לא קיבלתשובה ברורה.

מאחרואני נטול כל מזון/שתייה עם ערך קלורי (את הכל אכלתי ושתיתי במסוע), עברתי למצבמשמר והורדתי קצב. במהלך ה-20 קילומטרים הבאים נשאלתי ע"י לא מעט רוכבים שעשואת אותה הטעות כמוני וסמכו על תחנות ההזנה אם יש לי במקרה איזוטוני או חטיף לחלוקאיתם. לא כיף.

השלטמאיר העיניים 'תחנת תזונה טכנית' קידם אותנו בברכה, אבל זהו. גם בתחנה השנייה רקמים. פאק. עכשיו זה כבר לא מצחיק. הרגליים מתחילות להיתפס אחרי ההתעללות שעברנובמסוע וקו הסיום נראה פתאום לא ממש קרוב. בצפייהבתוצאות, אני סיימתי סביב השליש העליון, לא רוצה לחשוב איך סיימו אלה שסיימו שעהאו שעתיים (או שלוש) אחרי בלי שום תחנה נורמלית על פני כל הזמן הארוך הזה.

אנירוצה להזכיר שבשנים הקודמות, כשהמסלול היה קל בסדרי גודל, היו תחנות הזנה מלאותבכל טוב – ג'לים, איזוטוני מחולק לכוסות, תמרים, בננות, ביגלה, מים קרים ומה לא.

לפרסםשיהיו תחנות מזון טכני ולא לדאוג שהן יהיו קיימות בשטח כמובטח זה לא מתאים, זהחובבני, אתם יודעים מה, ברכיבה מהסוג הזה זה אפילו מסוכן.

ועודמילה על ספונסרים – בערב פגשתי את רוני ענר, יבואן 'רודי פרוג'קט' שסיפר לי שהמארגניםאסרו עליו למכור ולהציג בארוע משקפי שמש. אז נכון שאחד הספונסרים הראשיים שלהאירוע מייבא גם הוא משקפי וממש לא בא לו על תחרות, אבל זה בדיוק המקום שלהמארגנים שסוגרים את חוזה הספונסרשיפ לעמוד על הרגליים האחוריות ולהזכיר לספונסרשלא אוהב תחרות שרוני ו'רודי' הם אושיות בתחום האופניים, והוא כבר מספנסר שניםאחורה עשרות אירועי ורוכבי אופניים ולאסור עליו להציג משקפי שמש – נו באמת, זהפשוט Un-Done. שאלתי את רוני אם אי פעם בעשרות הארועים שהציג בהם נתקל בדרישההזויה כזו - לדבריו מעולם לא.

השיטפוןשל הלילה ביטל את הסטייג' של שבת לצערי ולצער רבים אחרים, אבל זה כל היופי והקושישל המדבר – הוא בלתי צפוי לחלוטין.

כמהמילים על מתחם האירוע שהיה מתוקתק למשעי : החניה והשילוט מסודרים, פינות זולהוהתאוששות מעולות, מוזיקה סבבה, מתחם הקמפינג מפנק, האוכל של הקייטרינג היה טעיםומזין, השירותים נקיים, אין ספק שברמת ההפקה החבר'ה של הדזרט יודעים את העבודה.

האםהוכתר סופסוף האלפא-מייל? כן, קוראים לו יובל דולין, הוא בכלל רוכב כביש, יש לומבנה גוף של ילדה בת 8, משקל גם לא רחוק משם, אחוזי שומן שליליים, רגליים מגולחותלמשעי והוא לובש לייקרה ולא עור נמר שהרג במו ידיו. לא ממש האלפא-מייל ההיסטורישאליו התכוון אלוהים או דארווין.

 

0 תגובות
אפיק ישראל 2014
27/12/2014 17:53
חמוצי
אפרוץ בווידוי קורע לב.
לאפיק ישראל של השנה, בשונה משנה שעברה, הגעתי מאומן (במגבלות העגלה שאני), בריא, רענן, עם אופניים תקינים וללא כל תירוץ הנראה לעין. אפילו פריצת הדיסק שלי בתקופת נסיגה. עוד תרוץ הלך.
ובכל זאת, מצאתי את עצמי חופר שוב  ושוב (ושוב) כל יום מהשלושה עמוק ועמוק יותר ולו רק בשביל לסיים.
אני חייב להוריד את הכובע בפני גל ושותפיו, יש לו/להם/ן ביצים (או ביציות) בגודל של ביצת דינוזאור.
להעביר כמות כזו של רוכבים, שחלקם הלא מבוטל weekend warriors בחום על גבול הבלתי סביר סט של עליות בשיפועים האלה...
בקיצור, וואחד ביצים.
במבחן התוצאה הרדוד (כנראה) זה עבד.
עד כמה שידוע לי, למעט מקרה ישי ועוד 2-3 התרסקויות (שקורות בכל בתחרות מהסוג הזה), לא נרשמו נפגעי חום קשים, למרות הטמפרטורות הבלתי סבירות.
שוחחתי קצת עם כמה מחבריי הרוכבים, שעדיין נמצאים בשלבי הפנמה חלקיים של מה שהגוף והנפש שלהם עברו בשלושה ימים האלה.
את התחושות ניתן אולי להסביר בתיאור של מישהו מהצד. חברי לכרמליטים שהמתין עם בירות קרות בכניסה לסינגל בת שלמה תיאר כמה מהרוכבים החזקים ביותר שאנחנו מכירים מגיעים אליו עם גפיים רועדות ומבט חלול בעיניים כפי שלא ראה אצלם אף פעם. לא היה להם כבר מה לתת.
באחת העליות הקשות עקפתי את אחד מאושיות הרכיבה בארץ, רוכב חזק בטירוף, יושב מתחת לעץ, מחזיק את הראש וממלמל לעצמו.
עוד חברים חזקים שלי מהכרמליטים, שבחיים לא הייתי מהמר נגדם, פרשו בסיום היום הראשון.
בחלקים לא מעטים של האפיק, כשהרמתי את הראש למעלה ב-12:00 בצהריים וראיתי עלייה בלתי נגמרת בשיפוע בלתי הגיוני מתקרבת אליי בצעדי ענק, הרגשתי שהאפיק רוצה לקחת, אבל לי אין כבר יותר מה לתת לו.
אני מכיר את הגוף שלי ואת התחושות והמחשבות שלי לפני שאני יוצא לאתגרי אולטרה-אנדורנס. אני עושה לא מעט כאלה ב-20 שנה האחרונות, ברכיבה, בריצה, בשחייה.
תחושה חדשה שלא הכרתי עד היום הזדחלה אליי בסיום הסטייג' השני.
פחד.
ממש פחד. טהור ונקי.
פחד שלא אצליח לחפור עמוק מספיק. פחד שלא אצליח לסיים.
פחד שאאכזב את הפרטנר שלי.
פחד שכל הסיפור הזה פשוט גדול עליי בכמה מידות.
גם ברגע זה, כשאני יושב לבקשת גיאחה לכתוב על האפיק האישי שלי, מתחילה לחזור אליי בפלאשבק התחושה הלא נעימה הזאת.
ועכשיו, כשאני יושב לנתח את זה, זה בעצם מה שמבדיל בין עשרות האתגרים שעשיתי לבין הסופ"ש האחרון.
הפחד הזה הוא פשוט תחושה לא נעימה.
ואני, למרות שאוהב לאתגר את עצמי, לא אוהב תחושות לא נעימות.
גם באתגרים הקשים ביותר שעברתי, תמיד לצד החשש שלא אסיים, היה גם קול שני שאמר לי שזה אפשרי ושתחושת ההישג תאפס בסופו של דבר את כל התחושות השליליות.
הפעם זה לא ככה.
אז כן, במבחן התוצאה הרדוד הוכחתי לעצמי שאני יכול.
סיימתי על הרגליים.
לא התייבשתי.
לא חטפתי מכת חום.
את הרוב המוחלט רכבתי ולא הלכתי יותר ממה שממש היה נחוץ.
ובכל זאת - מבחן התוצאה הזה לא מצליח להסתיר שמשהו חזק מידי וגדול מידי עבר עליי וממש לא בטוח שאני מעוניין לעבור את הטלטלה הזאת שוב.
0 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »