עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

לקצה. תמיד לקצה.
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון
מערת הנטיפים
12/09/2017 14:39
חמוצי

מצאתי את מחברת הסיפורים הסודית  שלי מכשהייתי ילד

לא פתחתי אותה עשרות שנים

מן הספר נשפכה מילה אחת

מילה שלא ידעתי להגדיר אותה אז

והיום יודע

מכל הסיפורים הקצרים

נזלה המילה

טיפה אחר טיפה

ונתגבשה לה לנטיף מים כמו במערה ההיא

בטיול השנתי

שמלכת הכיתה נישקה אותי בפה

והיה לה טעם של מסטיק בזוקה

המילה נעמדה זקופה מולי

'לבד'

'שלום לך, מי אתה?', שאלה

'אני האיש שגדל מהילד שכתב אותך', עניתי

'אה. והיום, היום אתה עדיין לבד?', שאלה

'לא', שיקרתי, 'היום אני כבר לא לבד'

'יש לי חברים'

'ומשפחה'

'וילדים'

'ואהבה'

'והמון אנשים שצוחקים סביבי ואיתי'

ראיתי את המילה נירעדת

'אל תפחדי', אמרתי

'בין כל אלה, אני עדיין לבד'

1 תגובות
מכונת זמן
04/08/2017 07:16
חמוצי

כשבני עוברי ניטע בבטן אימו

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

עניתי לו דרך פופיק נפוח

בטח, בטח שיהיה לך טוב

אתה תיכף תצא

ואני אהפוך לאביך

ואתה לבני

ויהיה לך טוב

והוא חייך


כשבני נולד

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב

אתה תאכל

ותגדל

ותתחזק

ואני כאן

תמיד לצידך

ויהיה לך טוב

והוא חייך


כשבני הלך לגן

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב

תכיר חברים חדשים

וגננת

ופינת משחקים

ויהיה לך טוב

והוא חייך


אחרי שנפרדנו

שאל אותי

אבא, יהיה לי טוב?

כן, יהיה לך טוב, שיקרתי

יהיו שני בתים

ושתי מתנות יומולדת

ושתי מברשות שיניים

ויהיה לך טוב, שיקרתי

והוא כבר לא חייך


אתמול אחרי שתיקה ארוכה של כמעט 5 שנים

סוף סוף דיבר

הטיח בי מילים קשות ושקטות בפנים קפואות ורטובות מדמעות

אני רוצה מכונת זמן, אמר

אין מכונות זמן, אמרתי

אבל הבטחת, אמר לי

הבטחת שיהיה לי טוב, אמר לי

שיקרתי בני

ואין מכונת זמן

יש רק את מה שכאן מולך עכשיו

אבל כשתגדל

ותהייה לאבא בעצמך

אז תוכל גם אתה לשקר לבן שלך


1 תגובות
אוקיינוס
02/08/2017 10:04
חמוצי

אוקיינוס של זפת שחיתי

אוקיינוס של טעויות שחיתי

אוקיינוס של דמעות שתיתי

ואז

משום מקום

את

חלמתי אותך ובאת

סופסוף

יבשה
0 תגובות
מישיר מבט
26/07/2017 19:32
חמוצי

אני תמיד מישיר מבט

לכל מי שעומד מולי

ולרוב

לרוב מי שמולי

משיב בהשפלת מבט

ואני תמיד תוהה

ביני לבין עצמי

אם הוא נמנע מלהישיר מבט אליי

כי קלט שאראה בעיניו

את העבר

והבדידות

וחוסר המשמעות

והפחדים

והטעויות

והמראה בשירותים

זאת שאף פעם לא משקרת

והלילות באלכסון

וההיא

או ההוא

שהיו

ועזבו

והלילה ההוא

המיותר

שהשאיר צלקת ארוכה

לאורך

לרוחב

או שבעצם

הוא זה שרואה את כל אלה בעיניי

ומשפיל מבט
0 תגובות
הכלב האפור הגדול שלי
14/07/2017 05:49
חמוצי

Relentless.

לא מצאתי ביטוי בעברית שמגדיר יותר טוב את ה-PTSD עבורי.


הפציעה השקופה אוהבים לקרוא לזה אחרים, רק שעבורי, היא ממש לא שקופה.

מזהה את אחיי הפצועים בכל מקום -עיניים עצובות ואדומות מחוסר שינה, עצבנות, ברך קופצנית, טוויצ' בקצה העין, הגרוגרת שעולה ויורדת מנסה למצוא רוק בפה יבש, המבטים החשדניים לכל כיוון, רק לא להסתכל לאנשים בעיניים, שלא יראו את מה שמתחולל בפנים, כי יש פה סוד, סוד שנשמר שנים עמוק ככל שניתן להחביא סודות מהסוג הזה.


תמיד זה מתחיל בזיעה קרה בכפות הידיים, אח"כ הלב דופק בפראות, לא ברור למה, כולה עומד בתור בסופרפארם ליד מדף הלקים, סיטואציה טבעית לחלוטין, ובכל זאת, הראש לא מפסיק לשדר; רוץ, ברח, עזוב את העגלה עם כל מה שבחרת, פשוט ברח. משאיר את העגלה באמצע התור, יוצא בחצי ריצה החוצה לשמש. משקפי שמש, הנה הכדור הענק כבר עולה מהסרעפת ומתמקם בגרון. טו לייט, לא תגיע כבר לאוטו בזמן, הכדור עולה ומטפס ויושב בקודקוד, שולח פולסים חשמליים לשק הדמעות, טוב, משקפיים רחבים, זה נותן לי עוד כמה מאות מטרים של הליכה לפני שכל הפנים שלי נשטפים, ישמצב שמצליח להגיע לאוטו איכשהו בלי שישימו לב. מפתח. דלת. מתיישב. הגעתי.

מזגן על פול. לא מצליח לנשום. הדמעות שוטפות עכשיו בליטרים. כל הגוף מווברצ. המח רץ על 1000 קמ"ש, יורה לגוף מיליארדי ניורונים בבת אחת. כל הטעמים, הריחות, המראות, הקולות – הכל כאן איתי בתוך קופסת הפח הזאת. מחוצה לה – עולם נורמלי מתנהל, פה בפנים – הגיהנום בוער. נוהג במעגלים סביב החניה של הסופרפארם, רק בסיבוב החמישי שם לב לזה ויוצא מהכיכר. נוסע לשדות התותים באוטומט, מסתכל על השעון של הרכב, כי כבר מכיר את השלב הבא – בלקאאוט. עוצר בשביל שחוצה את השדה. האנדברקס. נועל דלתות וחלונות. מסתכל שוב על השעון ברכב, הנה באה הצלילה המבורכת. 3...2...1...אני לא כאן.

 

 

 

 









 פעם הבאה שחוזר להכרה מסתכל מייד על השעון ורואה שעברה כמעט שעה. שולח יד לנייד, אין שיחות שלא נענו, יופי. וואטספאים לא מעניינים, כלום מהילדים או מהעבודה, יופי.

מניע ונוסע הביתה.

בבית כבר מתפשט בדרך מהדלת למיטה, הבגדים חונקים אותי. מדליק מזגן על פול. נכנס עירום מתחת לשמיכה. מכסה גם את הראש. שעות של בכי, אח"כ של מחשבות, אח"כ כלום ויש עוד לילה שלם להעביר ככה.


מטפלת מהממת פעם השאילה לי את ההסבר המדוייק הזה למנגנון ההתהוות של הפוסט טראומה :

פוסט טראומה זה כמו ארון בגדים מבולגן.

מכירים את זה שאין לכם כח לסדר את ארון הבגדים?

כל פעם שיש כביסה נקייה פותחים בזהירות את הדלת של הארון, ממש חריץ, וזורקים בזריזות חולצה חצי מקופלת מלמעלה על הר הבגדים הלא מקופלים ומהר טורקים את הדלתות.

אז תחשבו שיום יום, שעה שעה, שנים ככה דוחסים עוד חולצה ועוד מכנס ומתעקשים לא לפתוח את הדלתות ולסדר את הארון פעם אחת ולתמיד.

ואז, יום אחד, בלי אזהרה, הארון קורס תחת עומס הבלגאן, הדלתות נפתחות מעצמן ואתה עומד מול הארון ונהרות של בגדים לא מקופלים נופלים לך על הראש בבת אחת ושוטפים אותך.

זה מה שמבדיל פוסט טראומה מסתם עוד זיכרון רע וקשה.

פוסט טראומה היא זיכרון שלא עובד וקוטלג, כי הוא קשה מידי להתמודדות. והמח שלנו לא אוהב זכרונות לא מקוטלגים, זה מבלבל אותו. והזכרון הזה מרחף לו ככה בין חדרי המח ללא מנוח וכל פעם כשמנסה למצוא לו מקום, אתה דוחף אותו עמוק לתת מודע, וכך שוב ושוב ושוב. שנים. אני חזק, אז הצלחתי להטביע אותו בתת מודע 20 שנה. אבל יום אחד, מבלי שצפית, כמה שאתה חזק, ומצליח, ויפה, המח שלך פשוט מתעייף. כי להשתיק ולהשקיט זיכרון כזה לוקח מהמח שלך משאבי מעבד רבים. לא בטוח שנשארה הרבה אנרגיה לשאר המשימות. ואז הוא מרים ידיים, כי נגמר הכח, או כי עברת התמודדות קשה אחרת שצריכה את משאבי המעבד שלך, והזיכרון צף בעוצמות בלתי נתפסות. תדמיינו לעמוד בכביש הסרגל ולראות משאית פול טריילר דוהרת אליכם מרחוק ב-100 קמ"ש בדיוק לכיוון החזה, והרגליים שלכם יצוקות באספלט. ככה זה מרגיש שהפוסט טראומה מתפוצצת לך בפעם הראשונה בפנים.


לא תמיד אני מנצח, אבל היום, עם 4 שנים ומשו של טיפול בשק הנדודים שלי, יכול לומר שכשהפוסט טראומה שלי מרימה את ראשה היום, אני עדיין מרגיש כמו גלדיאטור שעולה לזירה בקולסאום, אבל היום כבר נלחם ביצור שיש לו פנים ושם, לא באיזה שד בלתי נראה. ואני בצד של הטובים.

וזה כבר כוחות.

1 תגובות
כלב
20/06/2017 07:48
חמוצי

היום אני כבר מבין
שהעצב כאן לתמיד
כמו כלב אפור גדול (לא דימוי שלי) וצמרירי
מלווה אותי 
לכל מקום 
ולכל זמן
אני הולך
ישן
אוכל
מזיין
הוא שם 
לידי
מביט בי במבט של
'אני יודע, גם אני הייתי רוצה לשחרר, אבל אין לי אחר במקומך'
ואז אני מתיישב על החול
והוא - לידי
מניח עליי ראש גדול ואפור
ואני מלטף אותו ביד מלוחה
מהים או מדמעה
או משניהם ביחד

0 תגובות
;. ;
20/06/2017 01:12
חמוצי
;
כשאהבה חדשה נכנסת ללב
האהבה הישנה מיצטנפת נרעדת בפינה
יודעת שבקרוב
יגיע תורה
לעזוב
אז בניסיון נואש אחרון שולחת עוקץ ארוך של עקרב
מציפה שוב זיכרון ותמונה וטעם ותנועת אגן
והכל רועש לשנייה ממש כמו פעם
אבל יודע
וזוכר
ולא מתבלבל
אלה פירפורי גסיסה אחרונים
של גרגר אחרון בתוך שעון חול
בקרוב מאד 
ממש מעבר לפינה
שיכחה מבורכת תגיע
סוודר שפורם את עצמו 
רק בשביל להיסרג מחדש מהתחלה
;
0 תגובות
מצנח
19/06/2017 19:46
חמוצי
כשאני פוסע לתוך נפשה של אישה
אני נכנס לאט וביראת כבוד 
כי יודע
שאת נפשה
זיהמו גברים רבים בעבר
והייתה צריכה לעבור דרך
ולהתנקות

וכשהיא מזמינה אותי 
ואומרת לי 'בוא'
היא אומרת לי את זה
כי למרות שהוא מצולק
היא מוכנה בלב שלם
לקפוץ שוב מהצוק
ולתת לי את המצנח

1 תגובות
חברות לקקי
10/06/2017 07:25
חמוצי

את הסיבוב הראשון שלי באתרי היכרויות עשיתי כשהייתי גרוש טרי ויש להודות די חרמן.

כן, גם אני, כמו רוב חבריי וחברותיי לסטאטוס החדש לא דילגתי על פאזת האתרים שכולם/ן עוברים עם הפרידה.

גם אני רצתי כאחוז אמוק לבדוק את ה-market value שלי כגבר פנוי טרי.

דייטים והיצע כיד המלך.

שפע של אופציות.

כולן מהממות, כולן חכמות, כולן free spirit, כולן לביאות.

ואני, כמו דבורה, עובר מפרח לפרח.

השתגלויות פרועות תחת כל עץ רענן.

לילות וסופ"שים של פורענות מוחלטת.

ואז, למזלי, הגיעה מישהי שהוציאה אותי מהמעגל הממכר הזה לכמה שנים ארוכות של זוגיות אמיתית וחזקה.

למזלי, נפלתי על חתולת רחוב חכמה במיוחד.

היא הבינה שאם תנסה לביית את סוס הפרא שהייתי, כמו כל סוס פרא - פשוט אבעט יותר חזק.

היא טוותה בעדינות קורים שקופים וממש מבלי שהרגשתי, סוס הפרא שדהר שנים ארוכות באחו, הוכנס לחווה בצעדים הססניים.


אם את קוראת את זה (יודע שקוראת), יום יבוא ואכתוב גם על הזוגיות המופלאה ההיא והשינוי שחוללה בי. אז תודה על זה.


כשסיימתי את הזוגיות ההיא עם ההיא שאין לומר את שמה, החלטתי על תקופת התנזרות.

לא יודע לשים את האצבע על איפה נולד הרעיון, אבל פשוט הרגשתי שחייב להתנקות, לנקות את הלב ולמצוא את הפוקוס שלי מחדש.

ההתחלה הייתה קשה, מאחר שלא מדובר ב-fine tuning, אלא בשינוי מהותי של ממש במעגל הכוחות שלי מול המין הנשי.


הסבר קצר לנשים שבחבורה, גברים יכולים לדלג לפיסקה הבאה, כי אצל רובם המוחלט המנגנון פועל בדיוק אותו הדבר.

טסטוסטרון, אחיות יקרות, טסטוסטרון זה כלא.

24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, שכל גירוי הכי פעוט, כל חיוך, כל מבט, כל רמז, מדומיין או לא מהצד הנשי, זורק אותך למסע ציד.

לא, זה לא כיף.

כן, זה מתיש.

כשהבולבול והטסטוסטרון מנהלים אותך, זה פשוט סיוט.

בקיצור, לחיות כגבר עם מיניות גבוהה, עם כמויות טסטוסטרון בלתי נדלות בדם, זה ממש לחיות בכלא.


אז החלטתי שעל מנת להפסיק להיות מנוהל טסטוסטרון, חייב תקופת התנזרות.

ההתנזרות הייתה קשה בהתחלה, אך עם הזמן נרגעה החרמנות והופיעה תחושת כח בלתי נידלה.

הכח של לומר 'לא'.

כח שהיה חדש לי לגמרי.

לכן הנשים, יש את הכח הזה כל הזמן כמעט ולא בטוח שאתן מבינות עד הסוף איזו עוצמה יש לכן בידיים.

המין הגברי, by definition , מכח האבולוציה וסתם מכורח הנסיבות הוא המין המחזר והמין הנשי תמיד הוא זה שיושב על הגדר ומחליט אם כן או אם לא.

כגבר, התחושה של להגיד לא, להדוף אקסיות, לסנן יזיזות ובכלל להיות בלתי נגיש למין הנשי היא תחושה של כח אמיתי.

פעם ראשונה בחיי, ההחלטה אם להיות או לא להיות עם מישהי, הייתה כולה בלעדית שלי.

פעם ראשונה שהצלחתי להתיר את הקשר הגורדי שקיים אצל הרוב המוחלט של הגברים, קשר בין הבולבול ללב ולמח. ועכשיו, הם שלושה איברים נפרדים, טריו ששר בשלושה קולות ואני יכול לבחור לאיזה מהקולות להקשיב.


יחד עם העוצמה העצומה הזו, באה גם אחריות גדולה. לא עוד סטוצים חפוזים , מעכשיו אם אני עם מישהי, זה כי רואה בה חומר לזוגיות, מזהה בה את סוסת הפרא שאני, אחת שאפשר לצאת איתה למסע ברגל בוטחת.


אז סתם בשביל לבדוק אם משו השתנה בשנים הארוכות שנעדרתי מאתרי היכרויות בכלל ומדייטים בפרט, החלטתי להיכנס שוב לאחד האתרים, אפילו מצאתי להפתעתי שנותרו לי 20 ומשהו ימים מהמנוי הקודם שעשיתי שנים לפני.


שוב פיסקת הסבר, גרושים/ות יכולים לדלג לפיסקה הבאה.

טינדר זו אפליקציית היכרויות מבוססת מיקום שמראה לך בזמן אמת את כל המועמדות הרלוונטיות לך באיזורך. על המסך צועדות בסך מאות אם לא אלפי נשים, ואתה, בהחלקת אצבע קלה, ממש כמו מנגלה, מחליט.

ימין - ישמצב. שמאל - ממש לא.

גם בנות המין החזק מחליקות במקביל על מבחר פי כמה אני מניח יותר גדול של גברים והיה ושניכם החלקתם ימינה, שני הצדדים יכולים ליצור קשר זה עם זו וההיפך.

מכאן, מתחיל פרוטוקול שלם, שאם תנסה לסטות ממנו במילימטר, תקבל סטירת לחי בדמות התאדות מיידית של המועמדת הווירטואלית.

הפרוטוקול מתחיל בשיחות חולין יבשושיות, בהתחלה באתר ואח"כ בוואטסאפ, אחרי זה תמיד הן רוצות את הפייסבוק שלך ואתה בוחן את שלהן ואז שיחת הטלפון הראשונה בה כל הצדדים מנסים להיות הכי מצחיקים וזורמים ומגניבים שיש ביקום, ואז וכמובן שלב קביעת הדייט.

על מה מדברים?

על העבודה, הילדים, הגרוש/ה, האקסים, ברוב המקרים שיחות copy paste שנעשו עשרות אם לא מאות פעמים קודם. בשלב הזה בקלות אני יכול להבחין אם אני משוחח עם גרושה מקצועית, או מישהי שממש חדשה בקטע.

הגרושות המקצועיות תמיד ישדרו קלילות יחד עם תחכום, מין טיזינג מרומז מתוזמן היטב, פאנצ'ים. הן כבר שמעו והשמיעו הכל, פגשו את כל הצ'ארמרים, הזייני מח והשרוטים שיש לאתרים האלה להציע. הן כבר די מאוכזבות מהתקווה למצוא שם משו איכותי ושונה, אבל כבר מכורות. בהיעדר צורך אמיתי למאמץ, בשל כמות הפניות הבלתי פוסקת, הן על אוטומט. ותכלס, גם אתה.


דייטים זה שיט גדול מאד.

אחרי שעות של שיחות, סימוסים והחלפות תמונות, רף הציפיות בשני הצדדים כגובה האוורסט.

הסיטואציה גם ככה לא טבעית, לשבת עם אדם זר לחלוטין ולספר לו את קורות חייך ועוד פרטים אישיים - לא ה-comfort zone של אף אחד שפוי. תוסיפו לקלחת את העובדה שברוב המקרים הסיפור שבנית סביב הדמות הווירטואלית מתנפץ 10 שניות לתוך הדייט - בקיצור שיט גדול מאד.

בסוף הדייט נהוג להתנשק.

כך כתוב בפרוטוקול.

וכך, מאות אלפי זוגות, שהכירו אחד את השני לפני פחות משעתיים תוחבים לשון זה לתוך פיו של השני ליד המכונית כשנפרדים. סיטואציה מביכה לטעמי ובכמה פעמים שהעזתי לא ליזום נשיקה, קיבלתי נזיפות חמורות.

חייב להודות שברוב המקרים הדייט עצמו דווקא היה קליל ונעים, אבל זה בעיקר בגלל שלי היה ברור כבר מהשנייה ה-11 שזה לא זה ואפשר לנהל שיחה קלילה בלי מחוייבות ועם הרבה כבוד למישהי חמודה וחכמה שהשקיעה והתאפרה ולקחה בייביסיטר רק בשביל לפגוש אותך.

היו גם כמה דייטים הזויים, גם עליהם אולי אכתוב פעם, השיא היה נשואה (מסתבר) שדוחפת לי ידיים כל הדייט בזמן שבעלה יושב כל שולחן לידנו ונועץ מבטים (הכל נודע בדיעבד כמובן).

כמובן שהטלפון למחרת הוא אבן דרך בכל דייט, מסתבר שיש הרבה גברים שנעלמים כאילו נחטפו ע"י החיזבאללה, אני תמיד מתקשר, מסביר ש'זה לא את זה אני' ומנסה לצאת הכי בסדר שיכול.

לא תמיד זה מתקבל יפה בצד השני, לפעמים יש סצנות ונסיונות שכנוע לדייט שני, אבל ברוב המקרים זה מתאדה בשניות, כי כאמור, ההיצע אינסופי והדייט הבא ממש במרחק הקלקה. נקסט.


אז נותרו לי עוד איזה 10 ימים לתום המנוי ובי נשבעתי ונדרתי שעם תום המנוי לא אשוב לשם יותר לעולם.

גם ככה כל מה שהאתרים האלה תופסים בחיים שלי כרגע זה להעביר לי את הזמן בקקי של הבוקר.

מבדיקה עם לא מעט מאחיותיי - גם אצלן זה הזמן המועדף לשחק מנגלה.

אז חברות לקקי - אם אתן רואות את התמונה שלי שם - פרגנו, החליקו ימינה, זה עושה יציאות רכות לכולם וכולן.


1 תגובות
מועדון קרב
21/11/2016 16:02
חמוצי

אני צועד בשדירה שילדיי צועדים בה יום-יום (בימים שהם אצלי כמובן) מבית הספר הביתה;

עץ לימון ושסק משמאל, עץ אבוקדו מימין, מתעקלים שמאלה, פקאן בשער הבית.

הגעתי לגיל שבו זיכרונות הילדות שלי ושאר זיכרונות מתחילים (ברוך השם) להתפוגג או שריצפם נקטע.

ברוב המקרים כבר משחזר זיכרונות סובייקטיביים ששמעתי מצד שלישי וחיברתי בגיל יותר מאוחר לתמונה ישנה שמצאתי באלבום.


את החוויות עצמן, את הילדות, כמעט שאינני זוכר. ולפעמים, לפעמים יותר טוב ככה.

אבל אני זוכה להיות נוכח בהתהוות הזיכרונות של ילדיי בזמן אמת;
יום-יום.

שעה-שעה.

דקה-דקה.

שנייה-שנייה.

נשבע הפעם להתרכז חזק חזק ולזכור את הרגעים האלה, שלכשיבואו ילדיי בעוד מלאנתלפים שנה וישאלו וינסו להיזכר בטעם, או ריח, או שקיעה, אוכל להשלים להם את התמונה. כי הייתי שם.

כי אני שם כבר מהיום שנולדו, נצמד לזכרונות שלהם, מזנב בהם מבלי שירגישו ולוקח טרמפ כמו ילד הודי על רכבת.

קורה לפעמים שיושב במרפסת לקפה-סיגריה ורואה אותם משחקים כדורגל בחצר, או רבים, או סתם עושים מה שאחות ואח עושים כשאבא בקפה-סיגריה ופתאום משום מקום באה הקנאה הזו.

קנאה בוערת וחזקה. אני פאקינג מקנא בילדות שלהם. אני מדמיין שאני ילד, שם, איתם, משחק ותופר את הזיכרון הדמיוני הזה כמו טלאי על שמיכת הטלאים שלי שכבר נרקמה ונפרמה שוב ושוב מזמן. ואז אני מתאפס, וזוכר להפריד, ומוחה דמעה, ועוד פאף אחרון ומצטרף אליהם לכדורגל, אבל הפעם כאבא. משחרר להם את הזיכרון כי בסופו של דבר הוא שלהם ורק הם יכולים להחליט אם מותר לי להיכנס.


זה היה לא מזמן, באיזו מסיבת טבע שכוחת אל ומוסר; אישה חכמה חכמה אמרה לי אחרי כמה שיחות קצרות אבל מאד עמוקות משפט מדויק. היא בכלל אישה מאד מדויקת :

"מה שטוב בעבר, (לקחה נשימה עמוקה...)

זה שהוא בעבר".

1 תגובות
הורים נוכחים-נפקדים
04/02/2015 07:38
חמוצי












































להורים שלנו לא היה מושג איך קראו למורה שלנו למדעים, לחנ"ג, או לאנגלית.

במקרה הטוב, ידעו את שם המחנכת, וגם זה רק אם ממש ממש כיוונו אליהם מנורת חקירה.

ההורים שלנו מעולם לא שאלו אותנו – 'עשיתם כבר את העבודה במדעי השקר כלשהו עם עלי האקליפטוס ואטב כביסה כמו שהמורה ביקשה?' פשוט כי לא היה להם מושג מה היו השיעורים שלנו. זה לא עניין אותם. אלה היו שיעורים שלנו. לא שלהם. אם לא עשינו שיעורים – קיבלנו עונש מהמורה (שגם אותו הסתרנו מההורים).

לא היו תכניות הזנה (רק לי זה נשמע כמו שם של תכנית של משרד החקלאות לפיטום אפרוחים?), לא קרן קר"ב, לא הקבצות, לא קבוצות השתייכות, לא הורה מעשיר, לא תכניות למחוננים, לא העצמה אישית, לא יום הוקרה למורה, לא יריד איכרים, לא היה כלום.

היינו באים.

חלקנו היו לומדים.

השאר היו מבלים את זמנם (כמוני) בהברזות או בכדורגל שהתחלף בגיל יותר מבוגר בטרקטורון או אופנוע.

כשהיה לנו טקס, היינו באים עם חולצה לבנה. וכל זאת מבלי לקבל 10מיילים ו-8 הודעות וואטסאפ. המורה הייתה אומרת לנו – 'מחר תבואו עם חולצה לבנה' והיינו באים. או שוכחים. לא קריטי.

לא היה אתר אינטרנט של בית הספר וכשרצו לעדכן את ההורים שלנו על איזה טיול שנתי או משו חשוב אחר, היו שולחים איתנו פתק קטן שלרוב היה נשכח בתא של הסנדוויץ' ומתערבב עם ערימת הפירורים וקליפות הבננה המסריחות שהיו שם.

לא היו משמרות זה"ב, לא נידבו את ההורים שלנו למשמרות 'נשק וסע'.

לא היו אסיפות הורים מתישות בנות 3 שעות שהופכות לפרלמנט בו כל אחד חייב לפרוש את משנתו הסדורה על מערכת החינוך בכלל ועל בית הספר בפרט. ימי ההורים הוגבלו ל-10 דק' פר ילד.

לא היו מזגנים בקיץ ולא תנורים בחורף.
מבחינת ההורים שלנו, בי"ס היה המקום הזה שאליו שולחים את הילדים (ברגל, גם בקיץ הלוהט וגם בחורף הגשום) ב-08:00 בבוקר ומקבלים אותם בחזרה בבית (שוב, ברגל) ב-13:00 עם ארוחת צהריים חמה. מה שקרה שם בין השעות האלה היה באחריות מלאה של צוות הבי"ס. אף הורה לא היה מעז לנסות להתערב במה שקורה שם בין השעות האלה. סמכו על המורים שיפתרו את הבעיות מולנו בכוחות עצמם. סמכו עלינו שנסתדר. שיהיה בסדר.

ותיראו מה זה? חלקנו אפילו הצלחנו לצאת בסדר, ממש בסדר, עם בגרות, תארים אקדמים, קריירה וכל השיט הזה.


אני, כהורה לשני ילדים (וגם שאר ההורים מסביבי), מוצא את עצמי מופצץ ברמה היומיומית בעשרות מסרים , רובם ככולם לא רלוונטים לחלוטין. לא לי ולא לילדים שלי. קבוצת וואטסאפ של הכיתה, מיילים מהמורה המקצועית הזאת והאחרת, מיילים מהמנהלת, מיילים מהנהגת ההורים (הנהגה? אני בחרתי אתכם להנהיג אותי? WTF?), מיילים והודעות מוועד הכיתה, עדכונים באתר הבי"ס, פתקים לחתימה, אישורים לכל חיסון, שיננית, טיול, הרצאה, קונצרט או כל נאד אחר שמחליטים להוציא את הילדים אליו במסגרת תכניות ההעשרה.

כשאני מעז לבקש להנמיך קצת את גובה הברבורים המיותרים ולהסתפק בעדכונים קריטיים, מייד כולם קופצים עליי – 'אתה לא רוצה להיות מעורב בחינוך של הילדים שלך'?

אה. נכון. כי לזה התכוון המשורר כשדיבר על 'נוכחות הורית' - נוכחות, לא מעורבות, בטח שלא התערבות.

התבלבלתם.

Big Time  התבלבלתם.


נוכחות הורית זה אומר להיות נוכח בחיים של הילד שלך, פיזית. הורה שבועט את הילד שלו מהמכונית ב-07:30 ועף לעבודה כדי לנסות להקדים את הפקקים ופוגש אותו לשתי שניות לפני השינה ב-21:00 בערב כשחוזר מהעבודה הוא לא הורה מעורב. גם אם הוא דואג להיות מנוי על כל קבוצות העדכון בוואטס, במייל ובשאר אמצעי התקשורת הידועים לעולם מול בית הספר. הוא הורה נוכח נפקד. לא יעזרו עשרות וואטסאפים ומיילים וקשקושים בשביל להחליף את השעות היקרות האלה שאנחנו לא נמצאים עם הילדים שלנו. כלומר, יעזרו, להשקיט קצת את המצפון המדמם שלנו, כי הרי כולנו רוצים להיות הורים יותר טובים, יותר נוכחים, לעבוד פחות, לבלות יותר עם הילדים שלנו, אבל כשכל זה לא מתאפשר בגלל סיבות אובייקטיביות אמיתיות, אנחנו עסוקים בלפצות.

בלתי אפשרי לחנך מתוך תחושת אשם.

גרוע מאד לחנך באמצעות פיצוי.

עצוב מאד שאנחנו חושבים שאפשר להחליף את הנוכחות ההורית שלנו בנוכחות ווירטואלית בברבורי וואטסאפ ומיילים.


ובתי הספר? הם משתתפים בחגיגה בשמחה, מצאו להם שותף מושלם לטירוף המערכות הזה – ההורה המפצה. מה יותר קל מלגלגל את האחריות לחינוך הילדים בחזרה אל ההורים? איזה הורה לא ישקיע בחינוך אפרוחיו הרכים את כל מה שיש לו? ואנחנו ההורים נופלים כל פעם מחדש למלכודת. סייעת נוספת ? תשלמו. שדרוג לארוחת בוקר? תשלמו. מחשבים לבית הספר? תשלמו. שיפוץ אולם הספורט? תשלמו. פנקס הצ'קים פתוח ואנחנו משלמים. צריך לשפץ את מקלט בבית הספר? רעיון מצויין ליום גיבוש להורי הכיתה, וככה אני מוצא את עצמי בשישי ב-14:00 בצהריים עם מברשת צבע ביד. מה קרה? אין שרת לבית הספר? התחלקתם על השכל?

אני רוצה להזכיר לכולנו שלפני טירוף המערכות הזה, התפקיד שלנו כהורים היה ללוות את הילדים שלנו, לנסות להפריע כמה שפחות, לספק להם כמה שפחות קביים, לתת להם ללכת לבד, לבחור את הקווים שלהם לבד, מידי פעם לתת תיקון קל, לפעמים לצעוק, לפעמים להעניש. וזהו. בעיקר להיות שם. מהצד. זמין. זמין אמיתי, לא זמין של 'אני זמין בנייד'.


אה, ואפשר בבקשה להפסיק לשלוח לי למייל את השיעורים והמטלות של ילדיי? אני אפילו לא פותח את המיילים האלה. אני סיימתי 12 שנה של שעמום בבית ספר ולא מתכוון לחזור לעשות שיעורי בית שוב בגיל 40. אלו שיעורי בית של הילדים שלי, לא שלי. אז בחיאת, שחררו אותי.

1 תגובות
All we need is love
12/01/2015 03:43
חמוצי

* חלקים מהבלוג הנ"ל מופיעים כטור אישי שלי כחלק מטרילוגיה בת 4 פרקים (יש דבר כזה, אל תתווכחו) במגזין ה 'הו-כה-מגניב WE:RIDE', הנה, ממש כאן בעמוד 80 :

http://mag.weride.co.il/007


הכל מתחיל בילדות.

ואני לא צריך את פרויד בשביל לדעת את זה.

אנשים מבוגרים לא נהיים סתם במקרה מה שהם.

אז נכון שאנשים הם גם הסך הכולל של המידע הגנטי המשובח (או המחורבן) שקיבלו בתורשה מהשושלת שלהם, אבל זה רק הבסיס או הנטייה. קח שני תאומים זהים, גדל אותם בשתי ילדויות שונות לחלוטין ותקבל שני מבוגרים שונים לחלוטין.

גנטיקה וילדות הולכים שזורים זה בזה כמו חץ וקשת. הקשת בפני עצמה לא שווה כלום, וגם החץ לא. חבר אותם יחד בידיים של בן אדם ויש לך כלי נשק יעיל.

שאלה :

למה הרשתות החברתיות כמו פייסבוק, אינסטגרם, טוויטר ועוד הצליחו לכבוש במהירות מסחררת בטור אקספוננציאלי (יש google, לא להלחץ) את כל אוכ' העולם ללא הבדל דת, גזע, מין, צבע עור, גיל, לאום, מגדר ועוד? כי הן עונות (ומהר) על הצורך ההכי בסיסי של כל בן-אנוש שגודל ע"י בן-אנוש. הצורך להיות אהוב.

הצורך להיות אהוב הוא צורך שיש לכולנו. כן, לכולנו, גם להיטלר, סטאלין ובן-לאדן היה את אותו הצורך בדיוק.

הצורך הזה מוטבע אצל כולנו באותו רגע מופלא שהזרע הנלהב פוגש את הביצית הנרגנת, וישאר איתנו עד שננשום את נשימתנו האחרונה. הוא לא תלוי גיל או מצב ונמצא אצלנו תמיד, למרות שהוא יודע להגיע בתחפושות שונות ומשונות, אבל אם נפשיט לגמרי את כל המסיכות, נגלה שבסופו של דבר מה רוצה הבנאדם? שיאהבו אותו. פשוט, נכון? ממש, אבל ממש לא.

החברה השיבטית (כן, בסופו של דבר אנחנו אוסף שבטים) לימדה אותנו משחר ההיסטוריה שהפגנת רגשות ובוודאי הצהרה בפומבי על צורך באהבה מהזולת מתפרשת כחולשה. פעם בעיקר אצל גברים, אבל היום גם אצל נשים. אף סמנכ"ל/ית מכירות לא יקום באמצע ישיבת ההנהלה ויאמר למנכ"ל/ית אחרי שזה שטף אותו מול כל ההנהלה על כך שלא עמד ביעדים, שאכן הוא לא עמד ביעדים, אבל הוא עבד נורא קשה ברבעון האחרון ונורא חשוב לו שיעריכו אותו על זה ויגידו לו שהוא בסדר ושיהייה בסדר. ברגע שיאמר משפט כזה, המנכ"ל ילחץ על החייגן האוטומטי לזאתי עם השני-שמות-משפחה ממשאבי אנוש והזימון לשימוע לפני פיטורין כבר יחכה לו במייל דקה אח"כ.






אז מאיפה נולד הצורך הזה?

להיות אהוב זה אומר שיכירו בנוכחות שלי, שיתנו לי להרגיש בעל ערך, שיהדהדו לי כל הזמן שאני בסדר, שאני יפה, מצליח, גבוה, חזק, מוכשר. יש הורים לילדים בקהל? זה מזכיר לכם משהו? כשהילד האהוב שלכם מביא קשקוש מרוח בנזלת בצבע חמרה מהגן, האם מישהו מעז לומר לו – 'חבוב, זה קשקוש בצבע חמרה, תחזור אליי כשתתחיל לצייר ברצינות'? ממש לא. אנחנו כהורים מתוכנתים לאהוב את הילדים שלנו בכל מחיר ובכל מצב. זה צורך הישרדותי שנועד לקשור אותנו לצאצאים שלנו בקשר גורדי (שוב, google) כזה, שנקריב אפילו את עצמנו על מנת להבטיח את שרידותם. וזאת אהבה. ולכן הילד שלנו תמיד הוא הכי מקסים, חמוד, מתוק, מוכשר, גם אם הוא לא ממש כזה. עבורנו הוא כזה.

הבעיה מתחילה כשמגיע גיל ההתפכחות - הגיל שבו הילד גדל ומגלה שלא רק הוא הכי חכם, יפה, גבוה, מוכשר, חזק וכו' כמו שאמא שלו סיפרה לו, יש מסביבו עוד הרבה אחרים, וגם הם חכמים, יפים, גבוהים, מוכשרים וחזקים. מהרגע הזה והלאה, על האדם הבוגר נגזר לחיות חיים שלמים של רדיפה אחר אישורים מכל העולם (אשתו, הבוס בעבודה, החברים שלו, החברות של אשתו, סתם אנשים ברחוב שהוא אפילו לא מכיר) שהוא בסדר. אולי הוא לא הכי חכם, יפה, גבוה, מוכשר וחזק, אבל למרות זאת הוא בסדר. אוהבים אותו. מעריכים אותו. מכירים ביכולות שלו גם אם אוביקטיבית הן לא משהו משהו.

חוסר היכולת שלנו להביע את הצורך הזה ביום-יום, החוסר המובנה של פירגון בחברה מודרנית והישגית, זה בדיוק הוואקום שאותו זיהו ואליו הזדחלו ממציאי הרשתות החברתיות וזאת הסיבה לוויראליות העצומה שלהן. העלית תמונה לא משהו שלך עם הכרס המציצה, הקרחת המתהווה והחולצה המזויפת שקנית בבנגקוק ב-10 ₪? העלית תמונה ככה ככה שלך עם קמטי הבעה, סימני מתיחה בבטן (בכל זאת ילדת פעמיים-שלוש), וצלוליטיס מתקדם? קבלו לייק. ולא אחד. עשרות לייקים. בקצב מסחרר. מבול של לייקים. כ ו ל ם, אבל  כ ו ל ם  אוהבים אותי !

שאלון קצר :

האם כל המלייקקים הם חברים שלכם מחוץ לעולם הווירטואלי? לא.

האם כשעדת המלייקקים כותבת 'מהממת' או 'הורס' הם באמת מתכוונים לזה? גם לא.

האם אתם מודעים לזה כשאתם קוראים את התגובות? כן.

האם זה מעניין אתכם? ממש לא.

האם אתם מסוגלים להפסיק? ממש ממש לא.

זאת התמכרות יותר קשה מכל התמכרות אחרת לסמים נרקוטיים, הימורים או אלכוהול. התמכרות למיידיות של הלייק. כולנו יודעים שאין מאחוריו כלום, אבל כבר לא יכולים בלעדיו. הוא מהדהד שם את האהבה שהייתה חסרה לכם מהיום שעזבתם את בית הוריכם, הוא מאשר שיש שם אנשים שאוהבים אתכם, מעריכים אתכם, חושבים שאתם ממש ממש בסדר, למרות שהיה לכם חרא של יום בעבודה, וכשחזרתם צעקתם על הילדים ולסיום סיומת רבתם עם בן/בת הזוג.

אבל רגע, מה קורה אם את/ה במקרה רוכב או רוכבת אופניים, או אצן או רחמנא ליצלן אפילו טריאתלט? הרי לא יתכן שתגביל את עצמך לרשת חברתית אחת, נאמר פייסבוק. חברי הרוכבים, אפשר להירגע. בשביל זה המציאו את הסטראבה.

גם הסטראבה יודעת להסתתר היטב (כמו שאר חברותיה הרשתות החברתיות) מאחורי מסכות רבות. 'לא אחי, אני רק בודק את השיפור שלי מאימון לאימון'. 'מאז שהתחלתי לרכב עם סטראבה השתפרתי טילים'. 'ככה אני יכול לשלוח את האימונים שלי למאמן יותר בקלות'. בפועל – 90% ממה שאנשים עושים בסטראבה זה להעלות רכיבות שלהם, לספור לייקים (שאמרו לי שנקראים משום מה 'קודוסים' בסטראבאית מדוברת) ולחפור באובססיביות ברכיבות של חברים שלהם, או מה שנקרא בשפת הילדים - להשוות גדלים.

אבל זה לא מספיק, אני רוצה עוד מהחומר הדביק-וורוד-מתוק להחריד הזה שנקרא אהבה וירטואלית. אז אני מפרסם את הרכיבה בסטראבה, ואז מעלה קישור של הרכיבה מהסטראבה לפייסבוק, וכמה תמונות סלפי מהאינסטגראם על הר שקר כלשהו כשאני מרים את האופניים מעליי באוויר, ואם אני ממש ממש אנאלי, אז גם מפרט במילים כמה קילומטר, באיזה קצב וגם מעלה איזה גרף גבהים קטן ולסיום סיומת גם מעדכן בקבוצת הוואטסאפ של הרוכבים שלי, וליתר בטחון אם מישהו במקרה השתיק את הקבוצה, אז גם במייל הקבוצתי. שחס וחלילה לא יהייה אחד מסובביך שלא יוכל להדהד לך שאכן שרכבת הכי חזק, מהר, גבוה שרק אפשר.

ואם עד לפני פרוץ המחלה (סטראבאיטיס), הפיד שלי היה מלא בתמונות של ילדים מנוזלים (איזה מתוק, איך הוא גדל, מתי כבר נפגשים לקפה?), אז היום 90% מהפיד שלי (ושל חבריי) מזוהם ברמה היומיומית בעשרות מור"קים מפעימים על איזה רכיבת גיבורים על הר שקר כלשהו, ואם חס וחלילה העזת לא ללייקק ולהוסיף את אחת המילים הקבועות בז'ארגון המלייקקים -  'תותח / שרוט / חזק / גיבור' אז אתה מסתכן באינפרונד.

אז מה הבעיה? שואלים אותי חבריי, ואין הרבה כאלה. מה כואב לך שמישהו רכב משהו והוא מעלה את זה והשאר מלייקקים לו? הוא נהנה? הם נהנים? למי זה מפריע בדיוק?

אז זהו. זה מפריע. לנו. לכולנו. כבני אדם שזקוקים לתקשורת אנושית, ישירה וחמה יותר מהכל. מחקרים כבר הוכיחו שוב ושוב (ושוב) את המנגנון שבו הרשתות החברתיות הופכות אותנו למפלצות רעבות לפירגון ואהבה שככל שמאכילים אותן, הן נהיות יותר ויותר רעבות ופחות ופחות מסופקות. על כך שהרשתות החברתיות הולכות ומחסלות את היכולת שלנו לתקשר אחד עם השני תקשורת אמיתית, כנה וישירה. על כך שהרשתות החברתיות הופכות אותנו לאט לאט לאוטיסטים. על כך שאנשים מכלים את רוב זמנם הפנוי מול מסך המחשב או הטלפון מול עולם ווירטואלי במקום לצאת ולחוות עולם אמיתי וחי וקשרים אמיתיים וחמים. אנחנו כבר לא מסוגלים להביע או לקבל רגש אמיתי, כי התרגלנו להיות מוצפים באהבה וירטואלית. אתרי ההיכרויות הם עוד סימפטום של אותה המחלה. רבים מחבריי (וחברותיי) מסתובבים שם, יוצאים לעשרות דייטים, אבל כבר לא מצליחים להתאהב, כי הדייט הבא נמצא מרחק לחיצת כפתור מהם, אז למה להתאמץ?


הסטראבה גם הוא כמו שאר הרשתות החברתיות עושה בעיניי נזק גדול. מאד. פעם היית יכול פשוט להזמין כמה חברים ולצאת לרכיבה של יומיים במדבר, לרכב בכיף, בקצב שהגוף שלך רוצה, לרכב מהר או לאט, מעט או הרבה, רצוף או עם עצירות. הסטראבה הוציא את הנשמה מהרכיבות והוא הפך את המכורים לאפליקציה הזו למשועבדים. לא יוצאים לרכיבה סתם, אלא תמיד לאימון. במקום להיפגש עם חבר לקפה או בירה ולספר לו על הנופים המהממים שעברת ברכיבה, אתה חופר בוואטסאפ הקבוצתי על מהירות ממוצעת. מי ישמע, כל אחד מאיתנו פה נינו שורטר בפוטנציה.

רכיבה (עבורי) וגם ריצה ושחייה וכל תחום אולטרה אנדיוראנס שעסקתי בו בעבר, היא קודם כל בשבילי. לא בשביל החברים בקבוצה, לא בשביל המאמן וממש לא בשביל השיתוף שאחרי. אני יוצא לרכב בשביל השקט, הרעש הלבן הזה, השלווה שבאה כשהקילומטרים הולכים ונצברים. כשאני יוצא לרכב, אני יוצא כי אני אוהב את זה ולא כי כתוב לי בקובץ אקסל שהמאמן שלח 'אימון אינטרוולים 1,500 מ' X 8 בדופק Zone 3'. הצמצום של חווית הרכיבה לפריזמה הצרה שהסטראבה דורשת ממני – גובה, זמן, מרחק, קצב ממוצע – הוא עוול אמיתי לחווית הרכיבה. ובעיניי זה רע. מאד.


בראיון עם גדול רצי האולטרה-מרתונים של כל הזמנים, רץ הנשמה האולטימיטיווי יאניס קורוס, אדם ששבר ושוב שבר את כל שיאי המרחק האפשריים לריצות אולטרה (חפשו ספרטתלון ב google ותבינו על מה מדובר), שאלו אותו על תכנית האימונים שלו. הוא התפוצץ מצחוק מתחת לשפם (באמת יש לו שפם, ולא של היפסטרים, וואחד שווארם) – תכנית אימונים? אני קם בבוקר ויוצא לרוץ בטבע.

אני יכול להבטיח לכם שאין לו חשבון בסטראבה.



* חלקים מהבלוג הנ"ל מופיעים כטור אישי שלי כחלק מטרילוגיה בת 4 פרקים (יש דבר כזה, אל תתווכחו) במגזין ה 'הו-כה-מגניב WE:RIDE', הנה, ממש כאן בעמוד 80 :

http://mag.weride.co.il/007

0 תגובות
דזרט צ'אלאנג' 2014
27/12/2014 17:57
חמוצי

פעם,לא כ"כ מזמן, הייתה מדורת שבט.

כלומרממש מדורה, עם עצים ואש וזה.

וממששבט, עם גברים שיצאו למסעות צייד ונשים שליקטו מזון וטיפלו בצאצאים. וזכר אלפא אחדשהיה החזק, היפה, המהיר והמוצלח ביותר בשבט, מושא הערצתן של נשות השבט, מושא קנאתםשל גברי השבט, עם רגליים שעירות וחליפה מעור נמר שהרג במו ידיו.

הטסטוסטרוןשצף וגאה מאחר וגברים היו צריכים להוכיח את עצמם ברמה היומיומית, אחרת המשפחותשלהם היו גוועות ברעב או בקור, שטחי הצייד שלהם היו נלקחים ע"י שבטים אחרים,והנשים והצאצאים שלהם היו הופכים לשפחות ועבדים. עניין הישרדותי נטו.

היוםמדורת השבט היא הפייסבוק והסטראבה והבירה/קפה שאחרי הרכיבה. המשימות שהגברהארצישראלי המצוי נאלץ להתמודד איתן זה להספיק לבעוט את הילדים למסגרות בזמןבבוקר, כדי שיוכל להידחק למזדה 3 אפורה ולעמוד בפקקים עם עוד הרבה גברים אחריםבשביל לשבת 10 שעות בקיוביקל בתקווה שלא ייקרא לחדר האלפא-מייל-מנכ"ל, להשתזףלאור ניאונים, רק בשביל לחזור בסוף יום מתיש לאותה מזדה 3 אפורה ולאותם פקקיםבדיוק (רק בכיוון ההפוך), ואז לחטוף צעקות מבת זוגתו על למה כשעצר בסופר בדרךהביתה קנה חלב 3% ולא 1%.

לאקל.

אזמה עושים עם כל עודפי הטסטוטרון הבלתי מנוצל הזה שמסתובב ברחובות בכמויות בלתינדלות?

למארגניהתחרויות פתרונות לא רעים דווקא לניקוז הבלוטה.

יוםבהיר אחד, קם אדם אחד, שרק איזכור שמו המפורש (לא חשוב שמות) גורם לי לכאבים באיברשבין הגב התחתון לירך העליון, זיהה את הצורך ואמר - בואו נבנה תחרות מולטי-סטייג'עם מסלולים שינקזו את כל עודפי הטסטוסטרון האלה ויגרמו לכל אותם גברברים חסונים(וגם לכמה נשים, מעט מידי אם שואלים אותי) לפחות לשלושה ימים לחזור ולהרגיש שובשכל אחד מהם הוא אלפא-מייל בפוטנציה. על הדרך גם נוכיח לכולם פעם אחת ולתמיד מימהמארגנים של התחרויות הוא-הוא הגבר-גבר האולטימטיבי. וכך היה. והם באו. בהמוניהם.כל הגברים (וגם כמה נשים, מעט מידי אם שואלים אותי כבר אמרתי?) והתחרו, וסבלובמסלולים שגיבוש שייטת הוא חת'כת עוגה לידם, ואח"כ ישבו ימים ולילות לידמדורת השבט (פייסבוק, זוכרים?) וגילגלו מור"קים עד אין קץ והשוו זמנים וחפרו בסלפיםובגרפי גבהים ובא שלום על ישראל והוכתר האלפא-מייל.

במציאותכזו, לא הייתה ברירה למארגני הדזרט אלא לנסות ולתת פייט, אחרת מה יגידו גברבריהשבט? היה קשה, אבל לא כמו באותו ספטמבר מהולל.

אזקודם כל - מוריד את הכובע בפני ההוזים של המסלול, יש להם הבנה שיווקית טובה מאדוגם כנראה לא מעט תעוזה.

 

המסוע.

נשמעכמו שם של סרט אימה. שם טוב. קליט. סביבו אפשר ליצור Build-Up  ראוי לשמו לפני ואח"כ להללו (או לקללו)ימים ארוכים בפייסבוק, בסטראבה, בקבוצות הרכיבה שצצו להן כפטריות אחרי הגשם, בשיחותשבת בקפה אחרי הרכיבה ואיפה לא בעצם?

כשראיתיאותו ביום שישי בפעם הראשונה מזדקר מולי לגובה בלתי נתפס, התייבש לי הפה באחת.תכלס. מפחיד. נשארתי ללא מילים, וזה נדיר ביותר אצלי.

אזעל מה מדובר? האם זה נורא כמו שהזהירו אותנו? במילה אחת – כן.

התחושההיא שמצאתי את עצמי מובל בדיוק כמו סוסי מירוץ עם רטיות על העיניים, רק חסר הג'וקישיצליף באחורי כשאני מעז להוריד רגל.

מצדשמאל מסוע מכוער ומטרטר בהימהום טורדני ורועש שאפילו סט של ארמין-וואן-ביורן בפולווליום באזניות שלי לא הצליח להסוות.

מצדימין מסלעות בגובה 5-6 מ'.

למישלא היה שם, מוזמן לדמיין את עצמו מובל/רוכב/הולך בשיפועים אימתניים, בתוך מסדרוןאטום, צר ורועש, נטול זרימת אוויר, חסום לחלוטין מנוף המדבר המהמם שמסביבנו.

אבללמה להתלונן? מידי פעם יש גיוון והמסוע עובר לימינך והמסלעות לשמאלך.

האםזה קשה בטירוף פיזית ומנטלית? כן.

האםשוב הוכיחו המארגנים שתמיד אפשר להגביה את הרף? כן.

האםזו תמצית החוויה שאני רוצה לזכור מתחרות רכיבה מדברית? ממש, אבל ממש לא.

אנייכול להעיד על עצמי שברגע ששמתי את ההזיה הזאת שנקראת 'המסוע' מאחורי והמרחביםהאינסופיים של המדבר נפתחו סופסוף לפני – הכל נשכח באחת. כל הסבל, היזע, הדמעות,הכל נעלם אל מול הדהירה בשבילים הפתוחים בנוף המהמם והמסוע נראה רק כמו זיכרוןרחוק ומעומעם. רכיבה מדברית אמיתית וטהורה.

אומריםשיש מנגנון הורמונלי בגוף האישה שגורם למוח לשכוח את הסבל והכאבים של הלידה, אחרתלא הייתה מוכנה לעבור את הסיוט הזה שוב. אני לא מתכוון לשכוח – הנה אני רושםבאותיות קידוש לבנה : 'אני לעולם לא ארכב את המסוע. לעולם'.

ועודכמה מילים על ספונסרים.

בלעדיהם,מארגנים לא היו מצליחים להרים אף ארוע, הם החמצן של הארועים האלה ואני מוריד אתהכובע בפני כל ספונסר כזה שנכנס להרפתקה כשלא תמיד ברור אם ייצא ממנה ברווח בסופושל דבר. אבל... אני מציע לשני הצדדים, למארגנים ולספונסרים לתאם ציפיות טוב-טובלפני, אחרת יצטרכו לספוג הרבה קיתונות של ביקורת מצד המשתתפים.

אחדהספונסרים הראשיים של הארוע היה יבואן של מוצרי מזון ספורטאים (לא חשוב שמות).

גםבדף הפייסבוק הרשמי של הדזרט וגם בוואטסאפ שקיבלתי מאחד ממנהלי האירוע מצוייןבאופן נחרץ וברור שבשתי התחנות (34 ק"מ ו-51 ק"מ) תחכה לנותזונה טכנית - איזוטוני בבקבוקי אופניים וג'לים של אותו ספונסר. גם בשלטים מאיריהעיניים שלפני שתי התחנות מצויין שם הספונסר והשם המפוצץ 'תחנת תזונה טכנית'.

בתחנההראשונה היו בקבוקי מים שעברו יישון בשמש המדבר והטמפ' שלהם הייתה בהתאם. וזהו.

כששאלתיאת הנערה החמודה שהגישה לי את המים איפה האיזוטוני ענתה לי שהוא נגמר. מבירורמאוחר עם חבר שרכב בעשיריה המובילה, גם כשהם הגיעו לא היה בתחנה כלום חוץ ממים.כששאלתי אותה איפה יש איזוטוני או מזון כלשהו (בשלב הזה הייתי מרוקן לגמרי), ענתהלי שאין לה מושג ואולי בתחנה הבאה. כשביקשתי אם תוכל לבדוק, כי ראיתי שהמצב של כלהרוכבים מסביבי פחות או יותר אותו דבר, אמרה שלא יודעת איך לבדוק. המכונאי של DAA חשבמצוקה שלנו והתקשר למישהו לשאול אם בתחנה הבאה יש איזוטוני, אבל הוא לא קיבלתשובה ברורה.

מאחרואני נטול כל מזון/שתייה עם ערך קלורי (את הכל אכלתי ושתיתי במסוע), עברתי למצבמשמר והורדתי קצב. במהלך ה-20 קילומטרים הבאים נשאלתי ע"י לא מעט רוכבים שעשואת אותה הטעות כמוני וסמכו על תחנות ההזנה אם יש לי במקרה איזוטוני או חטיף לחלוקאיתם. לא כיף.

השלטמאיר העיניים 'תחנת תזונה טכנית' קידם אותנו בברכה, אבל זהו. גם בתחנה השנייה רקמים. פאק. עכשיו זה כבר לא מצחיק. הרגליים מתחילות להיתפס אחרי ההתעללות שעברנובמסוע וקו הסיום נראה פתאום לא ממש קרוב. בצפייהבתוצאות, אני סיימתי סביב השליש העליון, לא רוצה לחשוב איך סיימו אלה שסיימו שעהאו שעתיים (או שלוש) אחרי בלי שום תחנה נורמלית על פני כל הזמן הארוך הזה.

אנירוצה להזכיר שבשנים הקודמות, כשהמסלול היה קל בסדרי גודל, היו תחנות הזנה מלאותבכל טוב – ג'לים, איזוטוני מחולק לכוסות, תמרים, בננות, ביגלה, מים קרים ומה לא.

לפרסםשיהיו תחנות מזון טכני ולא לדאוג שהן יהיו קיימות בשטח כמובטח זה לא מתאים, זהחובבני, אתם יודעים מה, ברכיבה מהסוג הזה זה אפילו מסוכן.

ועודמילה על ספונסרים – בערב פגשתי את רוני ענר, יבואן 'רודי פרוג'קט' שסיפר לי שהמארגניםאסרו עליו למכור ולהציג בארוע משקפי שמש. אז נכון שאחד הספונסרים הראשיים שלהאירוע מייבא גם הוא משקפי וממש לא בא לו על תחרות, אבל זה בדיוק המקום שלהמארגנים שסוגרים את חוזה הספונסרשיפ לעמוד על הרגליים האחוריות ולהזכיר לספונסרשלא אוהב תחרות שרוני ו'רודי' הם אושיות בתחום האופניים, והוא כבר מספנסר שניםאחורה עשרות אירועי ורוכבי אופניים ולאסור עליו להציג משקפי שמש – נו באמת, זהפשוט Un-Done. שאלתי את רוני אם אי פעם בעשרות הארועים שהציג בהם נתקל בדרישההזויה כזו - לדבריו מעולם לא.

השיטפוןשל הלילה ביטל את הסטייג' של שבת לצערי ולצער רבים אחרים, אבל זה כל היופי והקושישל המדבר – הוא בלתי צפוי לחלוטין.

כמהמילים על מתחם האירוע שהיה מתוקתק למשעי : החניה והשילוט מסודרים, פינות זולהוהתאוששות מעולות, מוזיקה סבבה, מתחם הקמפינג מפנק, האוכל של הקייטרינג היה טעיםומזין, השירותים נקיים, אין ספק שברמת ההפקה החבר'ה של הדזרט יודעים את העבודה.

האםהוכתר סופסוף האלפא-מייל? כן, קוראים לו יובל דולין, הוא בכלל רוכב כביש, יש לומבנה גוף של ילדה בת 8, משקל גם לא רחוק משם, אחוזי שומן שליליים, רגליים מגולחותלמשעי והוא לובש לייקרה ולא עור נמר שהרג במו ידיו. לא ממש האלפא-מייל ההיסטורישאליו התכוון אלוהים או דארווין.

 

0 תגובות
אפיק ישראל 2014
27/12/2014 17:53
חמוצי
אפרוץ בווידוי קורע לב.
לאפיק ישראל של השנה, בשונה משנה שעברה, הגעתי מאומן (במגבלות העגלה שאני), בריא, רענן, עם אופניים תקינים וללא כל תירוץ הנראה לעין. אפילו פריצת הדיסק שלי בתקופת נסיגה. עוד תרוץ הלך.
ובכל זאת, מצאתי את עצמי חופר שוב  ושוב (ושוב) כל יום מהשלושה עמוק ועמוק יותר ולו רק בשביל לסיים.
אני חייב להוריד את הכובע בפני גל ושותפיו, יש לו/להם/ן ביצים (או ביציות) בגודל של ביצת דינוזאור.
להעביר כמות כזו של רוכבים, שחלקם הלא מבוטל weekend warriors בחום על גבול הבלתי סביר סט של עליות בשיפועים האלה...
בקיצור, וואחד ביצים.
במבחן התוצאה הרדוד (כנראה) זה עבד.
עד כמה שידוע לי, למעט מקרה ישי ועוד 2-3 התרסקויות (שקורות בכל בתחרות מהסוג הזה), לא נרשמו נפגעי חום קשים, למרות הטמפרטורות הבלתי סבירות.
שוחחתי קצת עם כמה מחבריי הרוכבים, שעדיין נמצאים בשלבי הפנמה חלקיים של מה שהגוף והנפש שלהם עברו בשלושה ימים האלה.
את התחושות ניתן אולי להסביר בתיאור של מישהו מהצד. חברי לכרמליטים שהמתין עם בירות קרות בכניסה לסינגל בת שלמה תיאר כמה מהרוכבים החזקים ביותר שאנחנו מכירים מגיעים אליו עם גפיים רועדות ומבט חלול בעיניים כפי שלא ראה אצלם אף פעם. לא היה להם כבר מה לתת.
באחת העליות הקשות עקפתי את אחד מאושיות הרכיבה בארץ, רוכב חזק בטירוף, יושב מתחת לעץ, מחזיק את הראש וממלמל לעצמו.
עוד חברים חזקים שלי מהכרמליטים, שבחיים לא הייתי מהמר נגדם, פרשו בסיום היום הראשון.
בחלקים לא מעטים של האפיק, כשהרמתי את הראש למעלה ב-12:00 בצהריים וראיתי עלייה בלתי נגמרת בשיפוע בלתי הגיוני מתקרבת אליי בצעדי ענק, הרגשתי שהאפיק רוצה לקחת, אבל לי אין כבר יותר מה לתת לו.
אני מכיר את הגוף שלי ואת התחושות והמחשבות שלי לפני שאני יוצא לאתגרי אולטרה-אנדורנס. אני עושה לא מעט כאלה ב-20 שנה האחרונות, ברכיבה, בריצה, בשחייה.
תחושה חדשה שלא הכרתי עד היום הזדחלה אליי בסיום הסטייג' השני.
פחד.
ממש פחד. טהור ונקי.
פחד שלא אצליח לחפור עמוק מספיק. פחד שלא אצליח לסיים.
פחד שאאכזב את הפרטנר שלי.
פחד שכל הסיפור הזה פשוט גדול עליי בכמה מידות.
גם ברגע זה, כשאני יושב לבקשת גיאחה לכתוב על האפיק האישי שלי, מתחילה לחזור אליי בפלאשבק התחושה הלא נעימה הזאת.
ועכשיו, כשאני יושב לנתח את זה, זה בעצם מה שמבדיל בין עשרות האתגרים שעשיתי לבין הסופ"ש האחרון.
הפחד הזה הוא פשוט תחושה לא נעימה.
ואני, למרות שאוהב לאתגר את עצמי, לא אוהב תחושות לא נעימות.
גם באתגרים הקשים ביותר שעברתי, תמיד לצד החשש שלא אסיים, היה גם קול שני שאמר לי שזה אפשרי ושתחושת ההישג תאפס בסופו של דבר את כל התחושות השליליות.
הפעם זה לא ככה.
אז כן, במבחן התוצאה הרדוד הוכחתי לעצמי שאני יכול.
סיימתי על הרגליים.
לא התייבשתי.
לא חטפתי מכת חום.
את הרוב המוחלט רכבתי ולא הלכתי יותר ממה שממש היה נחוץ.
ובכל זאת - מבחן התוצאה הזה לא מצליח להסתיר שמשהו חזק מידי וגדול מידי עבר עליי וממש לא בטוח שאני מעוניין לעבור את הטלטלה הזאת שוב.
0 תגובות
טיולדת 2013
13/05/2013 13:28
חמוצי

"

אופק - קוהעובר במקום המפגש דמיוני הנצפה בין השמים לארץ. ככל שנדמה לך שאתה מתקרב אליו הואילך ויתרחק. קיומו של קו האופק נובע מעקמומיות פני כדור הארץ שבעטיה איןהצופה יכול לצפות בפני כדור הארץ מעבר לנקודה מסוימת.

"

 

מילון אבןשושן.

 

הרבה חבריםומכרים, גם כאלה שבאים מתחום הסבולת שואלים אותי לפעמים שאלות על תכלית האתגריםשאני מציב לעצמי.

אנשי ספורטסבולת  לא יוצאים סתם לאימון. הם תמיד נמצאים במהלכה של תכנית אימונים לתחרותאו מרוץ, כשהם שואלים אותי 'לאיזו תחרות אתה מתאמן' ? אני תמיד עונה'אני מתאמן לחיים'.

לא שרטטתימעולם קו שאליו אני רוצה להגיע, כל אתגר מנטלי או פיזי שבצעתי עד היום הוא מבחינתיעוד אימון לאתגר הבא.

מה שאני כןאני יודע, זה שאני אוהב לשרטט קו על מפה, ואח"כ פשוט להגיע לשם, בשחייה,בריצה, ברכיבה, בזחילה.

 

ה-Zone  (אזהרה, אני מפליג קצתלמחוזות פילוסופיים, מייד אשוב) :

 

עוד שאלהשהרבה שואלים אותי, היא על מה חושבים כ"כ הרבה שעות ? אז האמת שאני משתדללחשוב על  ... כלום.

רוב הרכיבהעסקתי במרדף בלתי פוסק אחרי אותו אזור נוחות שבו אתה מסוגל להמשיך לדווש מבלי באמתלהיות נוכח ברכיבה.

אם אני צריךלהסביר מה הוא אותו ה-Zone המיוחל למישאיננו עוסק בספורט סבולת, ההסבר שלי שזו התחושה המקבילה שכולנו מכירים כנהגיםברכב שלעתים מפליגים במחשבות לפרקי זמן ארוכים ולפתע מגלים שעברנו 30 ק"מ, אושהגענו למחלף שבו אנחנו צריכים לרדת. בכל אותו פרק זמן, הגוף שלנו עשה באופן בלתימודע ואוטומטי את מה שהוא כבר מכיר היטב - לנהוג, לעבור נתיבים, לעקוף, לאותת,לעמוד ברמזורים ואפילו לנווט, אבל הראש שלנו לא היה שם, הוא היה במקום אחר.

אותו ה-Zone המיוחל, הוא זה שמאפשר לי 'להיעלם' לשעות ארוכות. הגוףממשיך לפדל על המסלול בזמן הווה, אך התודעה לא נמצאת בשום מקום וזמן, היאמרחפת לה ומאפשרת להתעלם מכאבים, קושי וכד'.

יש אתגריםשבהם אני מצליח להגיע ל-Zoneמהרמאד (תוך שעה-שעתיים), יש פעמים בהם הוא פשוט מסרב להופיע ואז זה עלול להיות סבלאמיתי. אין לי הוכחה מדעית לקיומו, או תנאים מדוייקים לזימונו, אבל אני יכול להעידשמעולם להצלחתי להגיע אליו במירוצים המוניים, עמוסי די-ג'יי, מעגל מתופפים,רקדניות סמבה בשכר מינימום ועתיר משתתפים מפונפנים עמוסי מותגים וגאדג'טים.

אני יוצאלרכיבה הזו עם הרבה צניעות, אבל עם ידיעה שזה אפשרי.

הקבוצה  :

את הטיולדתשל שנה שעברה (220 ק"מ) עשיתי לבד לבסוף, אחרי שכל השותפים התאדו להם ככלשהתאריך הלך וקרב. האמת שלא התאמצתי לשכנע אותם אחרת. החווייה של לרכב לבד 220ק"מ היא חווייה לא קלה, אבל לא בטוח שהייתי בשל בשנה שעברה לעשות מרחק כזה עםשותפים נוספים. לא רוצה להיות תלוי באף אחד, לא לעכב ולא לזרז.

הבעייההאמיתית היא שאני סוליסט ב-DNA שלי ורמת הנחמדות הסוציאלית המעטה שיש לי מתאדה מאד מהרכשהקילומטרים עולים. בכ"ז החלטתי השנה לעשות את זה בצוותא עם כמה חבריםשרוכבים איתי בקומונת Epic4ומחוץ לה בתקווה שנמשיך להיות חברים גם אחרי. אני מתנחם בעובדה שגם ככה אחרי 10-11שעות באוכף כל אחד מרוכז במלחמה הפרטית שלו בכאבים הפיזיים והמנטליים, אז זה לאבאמת 'טיול חברים'.

על רכיבתהיומולדת שלי הודעתי לכל מאן דבעי כחצי שנה מראש, על מנת לאפשר לכל מי שרוצהלהצטרף אליי להתכונן ולצבור מספיק נפח.

חבר טוב שלי,זה שהכניס אותי לתחום רכיבות הנפח, אמר לי כבר אז לקחת בחשבון שמתוך ה-30 שהצהירועל כוונתם להצטרף, בסופו של דבר שניים או שלושה יצטרפו וגם זה באופטימיות צוהלת.הקילומטרז' החריג והעובדה שאני לא הנחמד שבאדם (בעיקר אחרי 10 שעות באוכף),לדבריו, יעשו את הסינון מעצמם. לבסוף, זינקנו שישה, כששניים מצהירים מראש שיפרשו הביתה מוקדם(סביב הקילומטר ה-200).

 

האסטרטגיה :

לרכיבה ארוכה  כזו, חשוב לגבשאסטרטגיה שתהייה מקובלת על כל הרוכבים בקב'. האסטרטגיה שלי לאתגרינפח כאלה היא תמיד - לסיים עם חיוך וקצת ספיירים בטנק הדלק המנטלי והפיזי.

התכנון הואלרכב בקצב קבוע כמה שיותר רצוף, עם הפסקות קצרות ומתוזמנות מראש. מנסיוני המר עצירות מרובות, בעיקר כשהעייפות כבר משחקת תפקיד ראשי, רק מפריעות ומקשות לחזורלאוכף ולקצב רכיבה סביר.

חלוקת כוחותשווה לאורך כל הדרך.

הקילומטרהראשון והקילומטר האחרון יהיו בדיוק באותו הקצב.

משמעת ברזלגם מבחינת הקצב וגם מבחינת החזרת הנוזלים, המלחים והקלוריות. בנפחים כאלה, כלסטייה מהתכנית משמעותהDNF (Did Not Finished) - אות הקין של ספורטאי הסבולת.

לא לסבול יתרעל המידה, לא להנות יותר מידי, להיות 90% מהזמן על סף הסבל, על מנת שה-10% שהם כברמעבר לסף לא ישברו אותנו לגמרי וימנעו מאיתנו לסיים. עם חיוך. קטן.

עיקרון חשובביותר לרכיבה כזה הוא הומוגניות הקב'. על מנת לוודא שכולם יהנו מקצב טוב, אבל גםהחלשים יותר יוכלו לסיים מבלי להיגרר לקצבים שיחסלו אותם פרסמתי מראש תנאי סףלרכיבה :

-         סיום של 2 רכיבותרצופות של 100 מייל ומעלה.

-         יכולת רכיבה רצופה של50-60 ק"מ ללא עצירות בין תחנות התדלוק.

-         במקרה של פרישה (לאחירום כמובן), הפורש יצטרך לדאוג לאיסוף עצמאי. רכב הליווי לא יוכל להיכנס להרפתקאותשל הקפצות ואיסופים, כי הוא ימשיך ללוות את הרוכבים שממשיכים.

לוגיסטיקה:

למרות שעםקצת תכנון מראש, ניתן לבצע אתגר כזה ללא רכב ליווי (עצירה בתחנות דלק וכד'), זהמסובך מידי לטעמי. אנחנו התפנקנו וגייסתי למשימה את חבר (יותר אח) שלי גידי'כוחן'. קבענו מראש 4 נק' תדלוק (כל 50-60 ק"מ)  וכמו כן נק' שבהן ניתן להיפגש במקרה שמשהומסתבך. הרכב הועמס מראש בצידנית עם כל האוכל והשתייה שצריך קירור ועם כל שאר ציודהספייר.

למרות העובדהשיש רכב ליווי, החלטנו לרכב Self-Supported, כלומר, כל אחד סוחב על הגב את כל מה שהוא צריך בשביל לסיים (חוץמנוזלים ומזון). ההנחה היא שרכב הליווי לא יוכל להיכנס לשטח לצורך תיקוני שטח וכמוכן היה והרכב נתקל בפקקים או תקלה מכנית, אנחנו יכולים להמשיך לרכב גם ללא תלותבו.

הרכיבה עצמה:

קלעת נמרוד.

זינקנומ'קלעת נמרוד' ב-14:00 אחרי תדריך אחרון ובדיקת ציוד מלאה.

את ירידתהכביש התלולה והלא קצרה מקלעת נמרוד עשינו במהירות גבוהה מידי. למרות שבתדריךהנחיתי שבקטעי הכביש ההכרחיים אנחנו רוכבים בטור אחד בשוליים, האנדרנלין גבוה,אנשים מתרגשים ומתחילים להשתולל במהירות הגבוהה. זה נגמר בטוב, אבל יכל להיגמר הרבהיותר גרוע כשאחד הרוכבים החליט ללטף את גדר ההפרדה שמפרידה בין הכביש לתהום שמתחת.לרוכב שלום, לירך פחות.

מתחיליםלחצות את רמת הגולן ולגלוש לעמק החולה. שבילי רמת הגולן מחורצים מאד, אבל הקצבעדיין גבוה ומאחר ואני רואה שכל הקב' רוכבת ביחד, אני מחליט בינתיים לא לרסן אתהקצב. בציר הארוך המלווה את נהר הירדן לכיוון גשר בנות יעקב הקצב נע בין 25 ל-30קמ"ש, אני לא מרסן, אבל מוודא שכולם מתחילים לאכול ולשתות תו"כ רכיבה.מזג האוויר מעולה, לא חם מידי, לא קר מידי, השמש לא מעיקה. הירדן ההררי שוצףמתחתינו והכינרת הולכת ומתקרבת. עד עכשיו, כצפוי, משחק ילדים.

תחנת תדלוקראשונה. כפר נחום. 68 ק"מ.

נפגשים עםפינת הפינוקים של גידי המלווה והמחפ"ק בפעם הראשונה. הקפה מוכן, הבקלוותפרוסות על השולחן, הקולה קפואה מהצידנית. אוכלים, שותים ומסתכלים על הכינרתהמקסימה. אני מזכיר לכולם להתארגן על ציוד לילה, כי בפעם הבאה שנפגוש את הרכב, זהכבר יהייה אחרי השקיעה.למרות שתכננתי עצירות מתוזמנות של 30 דק', חולפות 45 דק' עדשאנחנו חוזרים לאוכפים וגם זה תו"כ קריאות זירוז שלי. מגמה שתתגבר מהפסקהלהפסקה ולדעתי נשלם עליה מחיר מאוחר יותר.

 

מתחילים אתהטיפוס הראשון המשמעותי של נחל עמוד לכיוון חוקוק. עליית כביש ארוכה, תלולה ולאקלה.אני מוביל את הדבוקה בקצב לא מהיר, מוודא שכולם ביחד. למעט ירידונת קטנה, איןמנוחות, רק עבודה. משום מה, יוצא מהאוכף לכמה דיוושים חזקים ומשלם על כך בפירוקהדבוקה ובבזבוז אנרגיה מיותר שלי. החזקים בורחים קדימה, אני באמצע ומאחוריי נפתחפער. בסיום העלייה והירידה לשטח כבר מתחילים להיווצר בקיעים ראשונים בדבוקה שרכבהבאותו הקצב עד עכשיו. ממשיכים את הטיפוס בשטח ומתעכבים לכמה דקות להחדרת תולעתלצמיג סורר. בעלייה מכלא צלמון לעילבון, השיפועים המטורפים והדרדרת מתחילים לגבותאת המחיר ואני מחליט לדווש מאחור עם האיטיים ולשמור על הרגליים.

השמש כברשוקעת והטמפ' צונחות די מהר, עולים על מעילי רוח ומתחילים לחצות את בקעת נטופה. ישקצת רוח פנים ומשבר ראשון מתגלה אצל חברי הקבוצה הפחות חזקים. אני מעלה אותםלהובלה ומעביר את החזקים אחורה, הקצב יורד משמעותית ובאיזור צומת המוביל אנחנומתפצלים לכמה קילומטרים כששניים חוברים להשבת כוחות לרכב הליווי שקופץ איתם בדרךהקצרה (בכביש) לתחנת התדלוק המתוכננת, והשאר ממשיכים במסלול המתוכנן והארוך יותרדרך שמשית ויער ציפורי.

תחנת תדלוקשנייה. הסוללים. 116 ק"מ.

כבר ממש קר,סביב 12 מעלות ומתחילים להעלות שכבות ולשתות קפה רותח. ההאצות שלי לא עוזרות ,הפסקה שתוכננה לחצי שעה נגררת עוד ועוד לכיוון השעה ורבע. ההפסקה הארוכה מקשה מאדעל החזרה לאוכף, הקצב איטי מהמתוכנן משמעותית, אבל אני ממשיך בטקטיקה של החלשיםמקדימה בתקווה שאם לא יגררו לקצב לא להם, יתאוששו בקרוב. וזה אכן קורה, בערבות ביתלחם הגלילית, הקצב של החלשים עולה ואנחנו חוזרים לקצב רכיבה טוב של 18-20קמ"ש כמתוכנן. מבקרים את אלכסנדר זייד משקיף על עמק יזרעאל ויורדים לשביליהעמק. הקצב שוב יורד והמונוטוניות של שבילי העמק גובה את הההפכות הראשונה. אין נזקלרכוש ולגוף, ממשיכים לרכב בחשיכה גמורה וקור לא נעים של סביב 10 מעלות.

תחנת תדלוקשלישית. יפעת. 160 ק"מ.

טוב, עכשיוזה כבר לא מצחיק, ממש ממש קר, הקפה המעולה שמכין לנו גידי לא עוזר להתחמם,והשרירים מתחילים להיתפס. חלק הולכים להתחמם במזגן של ה-Yellow  ומגורשים בבושת פנים אחרישנכנסו עם נעליים מבוצבצות בדיוק אחרי שהעובד סיים לשטוף רצפה. הרוטינה של הפסקהארוכה מידי חוזרת על עצמה גם הפעם, ואני מחליט להפסיק להאיץ באנשים, גם כי זה לאעוזר והאמת שגם בכלל לא בא לי לחזור לאוכף. החולשה מתחילה להזדחל והעורב הזה שיושבלי על הכתף באתגרים ארוכים חזר לבקר וללחוש לי באוזן שאין סיכוי שאני מסיים את זהבחתיכה אחת ולמה אני צריך את זה בכלל. לוקח מגנזיום וכדור מלח ועולה לאוכף בחוסרחשק.

בעלייה לכפרהחורש אני מתפרק סופית. רוכב לבד, בסוף, רואה את הנצנצים של הדבוקה העיקרית שמטפסתכ-20-30 מ' לפני והם נראים רחוקים שנות אור. מוריד את הראש לרצפה כדי לא לראות אתהשיפוע המטורף ולא מעלה את הראש עד לסיום העלייה. חוזר להובלה ולטיסה מהירה בחזרהלמטה לשבילי העמק, מנסה לשכוח שעוד לא התחלנו לטפס את העליות המאיימות של עיןהשופט שכוללות כמה קירות משמעותיים. עליית ה'טייפון' תלולה, מחורצת מאד ומרוצפתבאבנים, מקלל את הרומאים ואת הדרכים המחורבנות שבנו בארץ, מקלל את הזנב הקשיח שליואת הקרבון הלא סלחני ורואה באופק את רכב הליווי ממתין לנו ואת גידי, המלאך המושיעשלנו.

תחנת תדלוקשלישית ולא מתוכננת. גל-עד. 198 ק"מ.

בעיקרון,תחנת התדלוק המתוכננת הייתה רק ב'עמיקם', אבל בגל-עד, אחרי כמה קירות קטלניים שלהרי מנשה אני שם לב שיש לי בלק-אאוט מוחלט לגבי הניווט של המשך המסלול ואני לאמצליח לחשוב בבהירות. אני מבין שאני לא במצב טוב, ומחליט לעצור, לאכול ולעשותהערכת מצב לגבי מצבי. אחרי כמה כוסות קפה, עוגה מעולה שהכינה אשתו של לובו, בייגלהשטוחים שמנת-בצל של אופיר ואחרי שבערך כל מה שיש בו ערך קלורי ויושב בצידנית נדחסלפי, המצב משתפר. אני חוזר לחשוב בבהירות. בלי קשר או עם, עולה הזריחה.

בעמיקםפורשים שני החברים שמראש הודיעו שיחתכו הביתה. סיימו 210 ק"מ, הישג מרשיםבפני עצמו. בסתר ליבי אני מקנא בהם.

אני מרגישהתחזקות מסויימת ומתחיל להעלות קצב ולטוס בשבילי נחל התנינים. הבעייה היא שכל עליונת קטנה מרסקת אותי ומעבירה אותי להילוך סבתא. בתחנת הדלק בברקאי נפגשים שוב עם גידי,אני שותה קולה קפואה וממשיכים בדרכנו. האמת שהשרירים בסדר, אבל התחת שורף ברמותקשות, עובר לרכב בעמידה, כל אבן קטנה בישיבה על האוכף מקפיצה אותי למעלה כאילו נשךאותי נחש. לאיציק כואבת הברך, לאופיר פרקי הידיים, רק לובו מפדל כאילו הרגע התחלנואת הרכיבה.

בינוב אניכבר מריח את הבית והינה באה ההתפרקות הסופית. אני לא מסוגל לדווש יותר. נקודה. כלדיווש מצריך מאמץ עליון והמאגרים שלי ריקים לגמרי. מגיעים לרחבת הדואר בצור משה,שם מחכה לי אשתי המושלמת עם גידי המלווה, העורב שישב לי על הכתף ב-100 הקילומטריםהאחרונים מתעופף באכזבה ונעלם באופק. אנחנו צועדים לאט אליי הביתה, יושבים בשתיקה,שותים קאווה ואוכלים את ארוחת הבוקר המשובחת שאשתי הכינה לנו. אבל בעיקר שותקים.כל אחד מנסה לעכל את מה שעבר ב-262 הקילומטרים האחרונים שעברנו ביחד.

אנחנונפרדים, מתבדחים על רכיבת השחרור שנצא אליה היום בערב, אני משכיב את זאק לישוןבמרפסת, הולך להתקלח, נשכב על הספה, נרדם לשעתיים, מתעורר ושולח זימון לטיולדת של2014. 10.04.14 – 400 ק"מ.

 

 

 

קישור לתמונות

2 תגובות
פרולוג לטיולדת 2013
20/04/2012 11:11
חמוצי

"

 

אופק - קו העובר במקום המפגש דמיוני הנצפה בין השמים לארץ. ככל שנדמה לך שאתה מתקרב אליו הוא ילך ויתרחק. קיומו של קו האופק נובע מעקמומיות פני כדור הארץ שבעטיה אין הצופה יכול לצפות בפני כדור הארץ מעבר לנקודה מסוימת.

 

"

 

מילון אבן שושן.

 

הרבה חברים ומכרים, גם כאלה שבאים מתחום הסבולת שואלים אותי לפעמים שאלות על תכלית האתגרים שאני מציב לעצמי.

אנשי ספורט סבולת  לא יוצאים סתם לאימון. הם תמיד נמצאים במהלכה של תכנית אימונים לתחרות או מרוץ, כשהם שואלים אותי 'לאיזו תחרות/מקצה אתה מתאמן' ? אני תמיד עונה 'אני מתאמן לחיים'.

לא שרטטתי מעולם קו שאליו אני רוצה להגיע, כל אתגר מנטלי או פיזי שבצעתי עד היום הוא מבחינתי עוד אימון לאתגר הבא. האמת היא, שאני באמת מאמין שאף אדם לא מסוגל לדמיין את הסף אליו הגוף והנפש שלו מסוגלים להגיע.

מה שאני כן אני יודע, זה שאני אוהב לשרטט קו על מפה, ואח"כ פשוט להגיע לשם, בשחייה, בריצה, ברכיבה, בזחילה.

 

קצת בולשיט טכני (מי שלא רוכב מוזמן לדלג, זה הולך להיות משעמם מאד, אנסה לקצר) :

 

עד כמה שאני אוהב את שלדת האלומיניום שלי, אין ספק שההחלטה לצאת לרכיבה עם שלדת הקרבון הייתה נכונה ומוצדקת כ"כ.

אני חולה על תחושת הקרקע שעוברת אליך ללא מתווכים בשלדת האלומיניום , אבל גם לישבן שלי יש גבול לכמה ויברציות הוא יכול לספוג.

אם אני צריך להשוות את ההבדל בין תחושת הרכיבה של האלומיניום לקרבון, זה כמו להשוות בין טרבל לבאס במערכת שמע.

האלומיניום קופצני, חד, מדוייק כמו צלילי טרבל.

לקרבון יש תדר משלו, באס, הוא מעביר את הויברציות מהקרקע באופן מעומעם הרבה יותר, כאילו הוא אומר לך : "אתה תרכב, אני כבר אדאג לשאר".

בשבילי רמת הגולן המנוקדים בסלעי בזלת פשוט טסתי במהירות שלא היה שום סיכוי שאגיע אליה עם שלדת האלומיניום. סוס סיבי הפחם הפראי פשוט ביקש עוד ועוד ומס' פעמים נאלצתי לרסן אותו ולהזכיר לעצמי שיש לפניי עוד יותר מ-200 ק"מ של רכיבה.

עוד החלטה שהתגלתה כנכונה ביותר, הייתה לחזור לסט-אפ הצמיגים הישנים והכבדים שלי (במקום הסט שמגיע עם האופניים) שהפשטתי משלדת האלומיניום. הצמיגים המקוריים היו פשוט מהירים מידי ונטולי אחיזה צידית והיו גורמים לי להשתטח בסיבובים דרדרתיים במהירויות בהן רכבתי.

לקחתי סיכון מסויים, כי את הטיובלס ביצעתי ימים ספורים לפני הרכיבה, ולוקח לטיובלס מס' ימים 'להתיישב' על הצמיג. בדיעבד, הטיובלס תפס ולא נאלצתי למלא אוויר אפילו פעם אחת.

מאחר ובשלדת הקרבון אין 'Quick Relase' במוט האוכף, החלטתי אסטרטגית שארכב את כל הרכיבה עם תנוחת רכיבה נמוכה מעט ממה שאני רגיל וזאת לאור כמות העליות במסלול.

השינוי בתנוחת הרכיבה והמעבר משלדת 19" ל-18" גרם לי לכאבי גב ב-70 הקילומטרים האחרונים, הפתיע אותי שלא צפיתי את זה. לא נורא.

מבחינת תכנית התזונה, עמדתי במה שהצבתי לעצמי די באדיקות. בסיום הרכיבה הפיפי היה שקוף ולמעט 'נפילות מתח' של דקות מועטות בשל העייפות המצטברת, לא חשתי חולשה אמיתית בשום חלק של הרכיבה. באחת העליות לעילבון התחיל להיתפס לי ההמסטרינג, כדור מגנזיום + כדור מלח + חצי ליטר איזוטוני החזירו אותו לעבודה תוך פחות מ-2 דקות.

220 ק"מ.

2,600 מ"ר טיפוס.

14 שעות ברוטו.

קצב ממוצע נטו -19 קמ"ש. ה-150 ק"מ הראשונים היו ב-20 קמ"ש ממוצע, אחר כך קצת נחלשתי.

 

ה-Zone  (אזהרה, אני מפליג קצת למחוזות פילוסופיים, מייד אשוב) :

 

עוד שאלה שהרבה שואלים אותי, היא על מה חושבים כ"כ הרבה שעות ? אז האמת שאני משתדל לחשוב על  ... כלום.

רוב הרכיבה עסקתי במרדף בלתי פוסק אחרי אותו אזור נוחות שבו אתה מסוגל להמשיך לדווש מבלי באמת להיות נוכח ברכיבה.

אם אני צריך להסביר מה הוא אותו ה-Zone המיוחל למי שאיננו עוסק בספורט סבולת, ההסבר שלי שזו התחושה המקבילה שכולנו מכירים כנהגים ברכב שלעתים מפליגים במחשבות לפרקי זמן ארוכים ולפתע מגלים שעברנו 30 ק"מ, או שהגענו למחלף שבו אנחנו צריכים לרדת. בכל אותו פרק זמן, הגוף שלנו עשה באופן בלתי מודע ואוטומטי את מה שהוא כבר מכיר היטב - לנהוג, לעבור נתיבים, לעקוף, לאותת, לעמוד ברמזורים ואפילו לנווט, אבל הראש שלנו לא היה שם, הוא היה במקום אחר.

אותו ה-Zone המיוחל, הוא זה שמאפשר לי 'להיעלם' לשעות ארוכות. הגוף ממשיך לפדל על המסלול בזמן הווה, אך התודעה לא נמצאת בשום מקום וזמן, היא מרחפת לה ומאפשרת להתעלם מכאבים, קושי וכד'.

יש אתגרים שבהם אני מצליח להגיע ל-Zone מהר מאד (תוך שעה-שעתיים), יש פעמים בהם הוא פשוט מסרב להופיע ואז זה עלול להיות סבל אמיתי. אין לי הוכחה מדעית לקיומו, או תנאים מדוייקים לזימונו, אבל אני יכול להעיד שמעולם להצלחתי להגיע אליו במירוצים המוניים, עמוסי די-ג'יי, מעגל מתופפים, רקדניות סמבה בשכר מינימום ועתיר משתתפים מפונפנים עמוסי מותגים וגאדג'טים.

הוא כנראה, כמוני, מעדיף את השקט, הבדידות והצניעות שעליה נכתב בצורה כ"כ מדוייקת בספר 'בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים', שמעצבן אותי כל פעם מחדש שלא אני כתבתי אותו.

 

זהו. תם ונשלם. כפי שהחלטתי, נכנסתי לרכיבה עם הרבה מאד צניעות, אבל גם אמונה שזה אפשרי.

בסופו של דבר רכבתי לבד את כל המסלול, שני השותפים שהיו אמורים להצטרף למסלול המלא 'הבריזו' בדקה ה-90, כל אחד מסיבותיו המוצדקות האישיות. השניים הנוספים, שהיו אמורים להצטרף ב-50 הקילומטרים האחרונים לא הספיקו להגיע, בגלל שהקצב הגבוה הקדים את הסיום לתוך הלילה.

יש לי תובנות רבות על הסיבה שבעטיה בסופו של דבר רכבתי לבד, אולי אכתוב על זה בעתיד.

 

טיולדת 2013.

250 ק"מ.

11-12.04.2013.

 

 

 

 

4 תגובות
היום יום הולדת
16/04/2012 05:07
חמוצי

"

 

היום יום הולדת
תראי יש פה סוד ישן חדש
לפרוס את הלחם
לגעת במשהו קצת מושלם

כבר אמצע הלילה
חשבתי אולי כדאי לישון
אבל משהו תקוע
תקוע עמוק בתוך הגרון

"

 

ברי סחרוף.

 

יומולדת.

 

השנה החלטתי שחוץ מהחגיגות השנתיות הרגילות, אחגוג לעצמי יומולדת נוסף.

עם עצמי. אל עצמי.

בחיים האישיים זאת הייתה שנה ארוכה ועבה במיוחד, לא דומה לשום שנה קודמת, היו הרבה לילות חסרי שינה שמצאתי את עצמי מתפלל לאלוהי השנים הגרועות שהיא תיגמר כבר.

מגיע לשנה הזו יומולדת ייחודי משלה.

המקומות הנקיים ביותר, ההחלטות המזוככות ביותר, התקבלו אצלי תמיד תו"כ פריצת גבולות הסבל והסיבולת האישיים שלי והשנה הזו בהחלט הייתה שנת פריצת גבולות.

עוד בתחילתה, החלטתי שהשנה ארוץ בין שניים לשלושה מרתונים ועוד שני אולטרה מרתונים.

כל זאת בתקווה שהרגליים ואלוהי ה-Shin Split יהיו איתי.

אחרי מרתון טבריה ואולטרה מרתון בהרי ירושלים, הרגליים אותתו לי שכנראה הפרזתי באופטימיות שלי.

האבחנה הייתה  'שבר מאמץ בעצם הנוויקולר המדיאלית'. מנסיון של שברי מאמץ משנים קודמות, חודש-חודשיים של מנוחה אמורים לפתור את הבעיה, רק שהם נפלו בדיוק על מרתון ת"א ומרתון י-ם שאת שניהם הייתי אמור לרוץ תוך כחודש וחצי.

כצעד בונה אמון ביני לבין הנוויקולר, ביטלתי את הרישום למרתון י-ם והחלטתי על מנוחה מלאה  מריצה, שהייתה תמיד האהבה הראשונה שלי, שהוחלפה בפילגש - רכיבות שטח-נפח ארוכות.

 

מרתון ת"א.

 

את ההרשמה למרתון ת"א השארתי על כנה משום מה, למרות שהיה לי ברור באותה נק' זמן שאין שום סיכוי שאצליח להשלים מרתון שלם אחרי חודש וחצי נטול ריצות.

תוצאות מיפוי העצמות הגיעו שבוע לפני המרתון ושם הסתבר שהמצב השתפר פלאים בחודש המנוחה. השבר נעלם כלא היה.

התייעצות נוספת עם פיזיוטרפיסט הבית והאורתופד שלי, ושניהם הסכימו איתי (תחת לחץ מתון מצידי) שניתן לנסות לרוץ את מרתון ת"א, אבל אם הכאבים מתחילים שוב, להפסיק את הריצה מייד ולעלות על מונית לנק' הסיום. מאחר ואני משתדל להתייחס לכל מרוץ  ארוך כאל אימון נפח נוסף בדרך לאתגר הבא ולא יותר, אז טקטיקת המונית נראתה לי מתאימה, אם כי מעט מביישת.

מרתון ת"א הוכיח לי, שאם יש לך ברגליים מספיק קילומטרז', אז אפשר לרוץ מרתון גם בלי הכנות מיוחדות. סיימתי את המרתון בלי כל כאבים, וגם ההתאוששות ממנו הייתה קצרה להפליא. במבחן הירידה במדרגות השגתי שיא אישי של  ירידה של כל מהלך המדרגות בבית, מבלי הצורך להיעזר במעקה כבר בבוקר למחרת המרתון.

 

רכיבת יומולדת.

220 ק"מ בשטח.

2,600 מ"ר עליות מצטברות.

One Shot.

 

האסטרטגיה שלי לאתגרי נפח כאלה היא תמיד - לסיים עם חיוך וקצת ספיירים בטנק הדלק המנטלי והפיזי.

הטקטיקה - חלוקת כוחות שווה לאורך כל הדרך.

הקילומטר הראשון והקילומטר האחרון יהיו בדיוק באותו הקצב.

לא לסבול יתר על המידה, לא להנות יותר מידי, להיות 90% מהזמן על סף הסבל, על מנת שה-10% שהם כבר מעבר לסף לא ישברו אותי לגמרי וימנעו ממני לסיים. עם חיוך. קטן.

משמעת ברזל גם מבחינת הקצב וגם מבחינת החזרת הנוזלים, המלחים והקלוריות. בנפחים כאלה, כל סטייה מהתכנית משמעותה DNF (Did Not Finished) - אות הקין של ספורטאי הסבולת.

 

"

 

בדד, כמו השמש אנדודה
בדד, במדבר הלוהט
בדד, גם דמעות הן רק הבל
שיר מזמור אין לסבל
שיר מזמור של אילמים.


"

 

זהר ארגוב

מילים : עמשי לוין

 

על רכיבת היומולדת שלי הודעתי לכל שותפיי לרכיבות כחצי שנה מראש, על מנת לאפשר לכל מי שרוצה להצטרף אליי להתכונן ולצבור מספיק נפח.

חבר טוב שלי, זה שהכניס אותי לתחום רכיבות הנפח, אמר לי כבר אז לקחת בחשבון שמתוך ה-30 שהצהירו על כוונתם להצטרף, בסופו של דבר שניים או שלושה יצטרפו וגם זה באופטימיות צוהלת. הקילומטרז' החריג והעובדה שאני לא הנחמד שבאדם (בעיקר אחרי 10 שעות באוכף), לדבריו, יעשו את הסינון מעצמם.

לית

ר בטחון, מראש הגדרתי תנאי סף גבוהים למצטרפים - שתי רכיבות רצופות של מעל ל-100 מייל. זאת על מנת לוודא שכל מי שיתחיל, גם יסיים, ואולי אפילו יצליח לחייך פה ושם.

הייתי די חלוק עם עצמי בעניין הזה.

מצד אחד, נחמד לבלות טיולדת כזה עם הרבה רוכבים, זה מפיג את השעמום ומכניס קצת סיבוך לוגיסטי ועניין לעלילה.

מצד שני, אחרי 7-8 שעות אוכף, גם ככה כל אחד מכונס בתוך הקושי האישי שלו, והרכיבה הופכת למלחמה מנטלית עם עצמך ופחות עם הסביבה.

נבואתו של חברי התגשמה במלואה בקצב מסחרר. חודש לפני הרכיבה כבר נשארו 15 רוכבים רשומים, ולמרות נסיונות התמרון שלי  בין תאריכים(שבדיעבד היו מיותרים לחלוטין) על מנת למצוא תאריך שיתאים לכמה שיותר רוכבים, כשבועיים לפני הרכיבה כבר נותרו 5 רוכבים רשומים.

אנחנו יוצאים לדרך ביום חמישי הזה, וכרגע את המסלול המלא נעשה שניים - שלושה רוכבים מקסימום.

השאר (כ-4-5 נוספים) יצטרפו כ-50 ק"מ לפני הסיום.

220 ק"מ של רכיבת שטח רצופה מהחרמון לרמת ישי, מקווה לסיים תוך כ-17 שעות.

אני ניגש לרכיבה הזו עם המון צניעות, אבל מתוך ידיעה שזה אפשרי.

מקווה שאת הבלוג הבא אכתוב כסיכום  לאתגר שהושלם.

 

 

2 תגובות